"שרב קיצוני", הזהירו מהדורות מזג-האוויר. "השתדלו לא לשהות בחוץ זמן ממושך".
"בסך הכל חום יולי-אוגוסט של המזרח התיכון", אמרנו לעצמנו, והתפלאנו כשהחום הזה אשכרה גבה קורבנות בנפש. מוזר. איך אקלים של קיץ יכול להרוג כמו סופת חורף?
כאילו לא היו חסרים לנו קורבנות בנפש אחרי שבוע הקטל שעבר.
אבל זאת בדיוק הנקודה: אנחנו מתקשים להתיחס לטרור יהודי כאל איום קיומי – לעזאזל, אפילו כמשהו קיים בכלל – בדיוק כמו שאנחנו מתקשים להתיחס לימי שרב קיצוני כאלה כמסוכנים כמו סופות החורף.
כי זה הרי לא מזג האוויר, וזה אף-פעם לא האקלים. התרבותי, החברתי, הפוליטי. זה תמיד המקרה הבודד, העשב השוטה, האירוע החריג וההזוי. הרוצח שיש לו שם. הסופה שיש לה כינוי. וכמאמר הביטוי הידוע על מזג-האוויר, כולם מדברים על האקלים הזה ואף-אחד לא עושה שום דבר בעניין.
בעצם זה לא נכון - עושים הרבה. בעיקר פוליטיקאים שעובדים נורא קשה כדי לשמר אותו.
ישראל היא הניסוי האנתרופולוגי הכי גדול בהסטוריה. אני לא מכיר עוד מקרה שבו לקחו אנשים מתרבויות כל-כך שונות ומגוונות, וזרקו אותם לתוך כור היתוך אחד, או יותר נכון סיר חמין אחד ענקי, שגם בוער בחום הזוועתי של הקיץ המזרח-תיכוני הזה.
אבל אי-אפשר הרי סתם לזרוק את האנשים זה לצד זה ולצפות שהם יריבו. לא. את הריב הזה צריך להנהיג. צריך לנהל. צריך לנצל.
והפוליטיקאים שלנו – כולם, מכל צד ומכל גוון – מתפרנסים נהדר מטיפוח של שנאה ופלגנות, ואפילו לא משלמים על הפרנסה הזאת מס. אלה אותם פוליטיקאים – מכל הצדדים – שמטפחים את אש התמיד המזרח-תיכונית של הניסוי הזה. שמשסים אותנו זה בזה, ואז עושים על גבינו קומבינות מחוייכות ומשאירים אותנו עם השנאה היוקדת, ועם החיפוש התמידי היכן לפרוק אותה.
כי השנאה היא המזג הטבעי של בני-האדם. ככה המוח שלנו עובד – עם חלוקה לקטגוריות, אבחנה בין העליון והחשוב לתחתון והמיותר, וחיבור שלנו רק למה שמתאים ודומה לנו. האמת העצובה היא שכולנו בבסיס גזענים ושונאים. השנאה היא הטבע שלנו. מה גם שהיא חינם.
להתגבר על השנאה, שלא לומר אשכרה לאהוב – זאת כבר עבודה קשה. עבודה ללא הפסקה. ועבודה, כידוע, מאוד מעייפת, אז מדי פעם אנחנו צריכים חופשה, במיוחד כשחם כל-כך כמו בקיץ המזרח-תיכוני. חייבים חופשה מהמלחמה הזאת בשנאה, אז יוצאים קצת למלחמות של שנאה.
ולא נעים להודות בכל זה. אז פיתחנו מנגנונים מתוחכמים כדי להסתיר את אותה שנאה. למשל נימוס, או גזענות סמויה שמתחבאת היטב בתוך כל מיני תקינויות פוליטיות של שוויון יתר, זכויות אדם שמגיעות גם לחיות אדם, אפליות מתקנות שרק הורסות, והעברת המטוטלת לכיוון של שנאה עצמית על כך שכל זה לא מצליח לנו.
פוליטיקאים, לעומת זאת, פיתחו מנגנונים אחרים – לא כאלה מתוחכמים אבל יעילים הרבה יותר – כדי לעודד אותנו לשנוא. כי בפוליטיקה, כשאתה שונא את השני, זאת הדרך שלך לאהוב את האחד.
למשל הנשיא. הרי גם אלה ששונאים אותו עכשיו (ואהבו אותו במדי אוהד בית"ר ירושלים), וגם אלה שאוהבים אותו כל-כך עכשיו (ושנאו אותו קודם בגלל שהוא איש "הליכוד") – כולם אוהבים או שונאים אותו בדיוק מאותה הסיבה: הוא מתנהג מוזר. לא לפי התבנית שלו שהכרנו. הוא נכנס לתבנית הלא נכונה.
רק שהאמת היותר מדוייקת היא אחרת. זה לא שהוא בתבנית הלא נכונה. הוא פשוט לא נכנס לתבניות שאנחנו מכירים. אלא שהאמת הזאת אומרת יותר משהו עלינו – כי אנחנו אלה שחונכו ואולפו לחשוב לפי התבניות, ולחפש בכוח – לפעמים יותר מדי כוח – לכל אחד את הגדרת ה-"שמאלני"/"ימני" שלו.
ולרגע היתה לנו הזדמנות לראות את זה. בשבוע אחד היה פה כל-כך חם, וכל-כך קטלני, וכל-כך מלא שנאה. ומרוב חום ושנאה הסיר שלנו עלה על גדותיו פתאום. ולרגע אולי יכולנו לראות שפוליטיקאים ימניים תמיד מתנגדים לכל דבר שהוא "שמאלני", ופוליטיקאים שמאלניים תמיד מתנגדים לכל דבר שהוא "ימני", ושאם מישהו היה אומר לנו לנהל בצורה כזאת את העסק הפרטי שלנו, היינו בועטים אותו לפח האשפה של הקרקס הכושל הקרוב ביותר.
אבל לא. כמו גזירת טבע, כמו סופה, כמו שרב – העדפנו להנהן בנימוס, לצרוח בהרבה פחות נימוס, ופשוט לחזור לשנוא.
כי זה הרבה יותר קל. זה הטבע. זה האקלים המזרח-תיכוני, הפוליטי, התרבותי, החברתי, הארור הזה.
* כן, כבר כתבתי על הנושאים האלה פעם:
"בסך הכל חום יולי-אוגוסט של המזרח התיכון", אמרנו לעצמנו, והתפלאנו כשהחום הזה אשכרה גבה קורבנות בנפש. מוזר. איך אקלים של קיץ יכול להרוג כמו סופת חורף?
כאילו לא היו חסרים לנו קורבנות בנפש אחרי שבוע הקטל שעבר.
אבל זאת בדיוק הנקודה: אנחנו מתקשים להתיחס לטרור יהודי כאל איום קיומי – לעזאזל, אפילו כמשהו קיים בכלל – בדיוק כמו שאנחנו מתקשים להתיחס לימי שרב קיצוני כאלה כמסוכנים כמו סופות החורף.
כי זה הרי לא מזג האוויר, וזה אף-פעם לא האקלים. התרבותי, החברתי, הפוליטי. זה תמיד המקרה הבודד, העשב השוטה, האירוע החריג וההזוי. הרוצח שיש לו שם. הסופה שיש לה כינוי. וכמאמר הביטוי הידוע על מזג-האוויר, כולם מדברים על האקלים הזה ואף-אחד לא עושה שום דבר בעניין.
בעצם זה לא נכון - עושים הרבה. בעיקר פוליטיקאים שעובדים נורא קשה כדי לשמר אותו.
ישראל היא הניסוי האנתרופולוגי הכי גדול בהסטוריה. אני לא מכיר עוד מקרה שבו לקחו אנשים מתרבויות כל-כך שונות ומגוונות, וזרקו אותם לתוך כור היתוך אחד, או יותר נכון סיר חמין אחד ענקי, שגם בוער בחום הזוועתי של הקיץ המזרח-תיכוני הזה.
אבל אי-אפשר הרי סתם לזרוק את האנשים זה לצד זה ולצפות שהם יריבו. לא. את הריב הזה צריך להנהיג. צריך לנהל. צריך לנצל.
והפוליטיקאים שלנו – כולם, מכל צד ומכל גוון – מתפרנסים נהדר מטיפוח של שנאה ופלגנות, ואפילו לא משלמים על הפרנסה הזאת מס. אלה אותם פוליטיקאים – מכל הצדדים – שמטפחים את אש התמיד המזרח-תיכונית של הניסוי הזה. שמשסים אותנו זה בזה, ואז עושים על גבינו קומבינות מחוייכות ומשאירים אותנו עם השנאה היוקדת, ועם החיפוש התמידי היכן לפרוק אותה.
להתגבר על השנאה, שלא לומר אשכרה לאהוב – זאת כבר עבודה קשה. עבודה ללא הפסקה. ועבודה, כידוע, מאוד מעייפת, אז מדי פעם אנחנו צריכים חופשה, במיוחד כשחם כל-כך כמו בקיץ המזרח-תיכוני. חייבים חופשה מהמלחמה הזאת בשנאה, אז יוצאים קצת למלחמות של שנאה.
ולא נעים להודות בכל זה. אז פיתחנו מנגנונים מתוחכמים כדי להסתיר את אותה שנאה. למשל נימוס, או גזענות סמויה שמתחבאת היטב בתוך כל מיני תקינויות פוליטיות של שוויון יתר, זכויות אדם שמגיעות גם לחיות אדם, אפליות מתקנות שרק הורסות, והעברת המטוטלת לכיוון של שנאה עצמית על כך שכל זה לא מצליח לנו.
פוליטיקאים, לעומת זאת, פיתחו מנגנונים אחרים – לא כאלה מתוחכמים אבל יעילים הרבה יותר – כדי לעודד אותנו לשנוא. כי בפוליטיקה, כשאתה שונא את השני, זאת הדרך שלך לאהוב את האחד.
למשל הנשיא. הרי גם אלה ששונאים אותו עכשיו (ואהבו אותו במדי אוהד בית"ר ירושלים), וגם אלה שאוהבים אותו כל-כך עכשיו (ושנאו אותו קודם בגלל שהוא איש "הליכוד") – כולם אוהבים או שונאים אותו בדיוק מאותה הסיבה: הוא מתנהג מוזר. לא לפי התבנית שלו שהכרנו. הוא נכנס לתבנית הלא נכונה.
רק שהאמת היותר מדוייקת היא אחרת. זה לא שהוא בתבנית הלא נכונה. הוא פשוט לא נכנס לתבניות שאנחנו מכירים. אלא שהאמת הזאת אומרת יותר משהו עלינו – כי אנחנו אלה שחונכו ואולפו לחשוב לפי התבניות, ולחפש בכוח – לפעמים יותר מדי כוח – לכל אחד את הגדרת ה-"שמאלני"/"ימני" שלו.
ולרגע היתה לנו הזדמנות לראות את זה. בשבוע אחד היה פה כל-כך חם, וכל-כך קטלני, וכל-כך מלא שנאה. ומרוב חום ושנאה הסיר שלנו עלה על גדותיו פתאום. ולרגע אולי יכולנו לראות שפוליטיקאים ימניים תמיד מתנגדים לכל דבר שהוא "שמאלני", ופוליטיקאים שמאלניים תמיד מתנגדים לכל דבר שהוא "ימני", ושאם מישהו היה אומר לנו לנהל בצורה כזאת את העסק הפרטי שלנו, היינו בועטים אותו לפח האשפה של הקרקס הכושל הקרוב ביותר.
אבל לא. כמו גזירת טבע, כמו סופה, כמו שרב – העדפנו להנהן בנימוס, לצרוח בהרבה פחות נימוס, ופשוט לחזור לשנוא.
כי זה הרבה יותר קל. זה הטבע. זה האקלים המזרח-תיכוני, הפוליטי, התרבותי, החברתי, הארור הזה.
* כן, כבר כתבתי על הנושאים האלה פעם:
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה