כשהייתי בתיכון הראתה לנו המורה לכימיה איך מכינים ניילון: שני חומרים שקופים שנמצאים זה מעל זה באיזו כוס, נראים בדיוק אותו הדבר, אבל לא מתערבבים. ורק בתפר הדק שביניהם נוצר קרום מוצק ועדין שאותו אפשר למשוך, ואז נוצר ממנו עוד, ועוד, ועוד.
וזהו ההווה. התפר הדק הזה שבין תמיסת העתיד לתרכובת העבר. ורק בו נוצרים הדברים המוצקים, והוא החשוב ביותר, ולרוב גם המוזנח ביותר.
ואני חי את ההווה, כי הוא הדבר הכי בריא שאדם למוד פציעות ומחלות כמוני יכול למצוא. הוא השמחה האמיתית של המשפחה שאני בונה, והוא הגעגוע האמיתי שמתרחש אפילו בזמן אמת. וזה טוב לי, ואולי אפילו קצת מרגיע – כמו כל בריחה, רק באופן מודע ובהחלטה צלולה.
אם היה לי באמת זמן לזה, הייתי יושב עכשיו וקורא שוב הכל, ורואה איך פתאום אפשר אולי להבין דרך הדברים שכתבתי מה האופי שלי. וזה מפתיע, כי אף-פעם לא חשבתי שיש לי "אופי".
ואם לכם יש קצת זמן, אשמח אם תתארחו כאן לקרוא, ואולי אפילו לעקוב אחרי דף הפייסבוק של הבלוג או להרשם לרשימת התפוצה.
עוד דברים שאני עושה: סיפורים קצרים // מסעותי בין אנשים // ספרים // פירורים // מגרש שעשועים
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה