אבק של שיגרה

האבק הגדול הגיע בדיוק בזמן. בתחילת ספטמבר.

כל הילדים כבר התרגלו למסגרות החדשות, כל המנהלים חזרו מהחופשות בחו"ל, כל פקקי התנועה... טוב, הם נשארו כמו שהם היו גם קודם.
נרגעה האווירה הלחוצה – כן, זה קצת אירוני – של החופשה הגדולה. נרגע המרדף אחרי האטרקציות לבזבז עליהן כסף, כדי שלא נרגיש שאנחנו מבזבזים את הזמן. מת יולי ומת אוגוסט, ומת חומם. הגיע ספטמבר. סתיו רגוע ומרענן.
ואז הגיע האובך הזה. ענן האבק האדיר, שטרם נראה כמותו – כי מאוד קשה לראות כשיש אבק בכל מקום.

החזאים אמרו שעוד לא היה דבר כזה. כי החזאים יודעים רק לדבר על סטטיסטיקה. הימנים הקונספירטיביים טענו שאלו סופות חול מעשה ידי מלחמות דאע"ש במדבריות המזרח. השמאלנים בפייסבוק האשימו את הכיבוש. התל-אביבים חשבו שזה אולי האבק שהתחיל לשקוע מההריסה הגרנדיוזית והספקטקולרית של גשר מעריב. אבל לא.
אני יודע את האמת. אני יודע שהאבק הזה פלש לחיינו בדיוק בזמן. בתחילת ספטמבר.

זה האבק של החזרה לשיגרה הקשה. של כל התוכניות והסידורים שהצטברו כמו ליכלוך על השולחן. אבק של פתקים ותזכורות שגם כשנגמר אוגוסט, אף רוח סתיו לא מגיעה כדי להזיז או להסיר. אלה פירורים וחלקיקים של הלאט לאט. של ההתחמקות מהמשימות הגדולות, וההתמקדות בכל יום במשהו קטן. לקרוא קצת ממה ששמנו בצד, כדי שיהיה מקום לעוד. להתקשר לריב עם חברות התקשורת והביטוח, כדי להוזיל עלויות. לסדר את הבית סוף סוף, כדי שאפשר יהיה ללכת בלי לדרוך על שום דבר. ללכת לבנק. לדואר. לרואה החשבון. לקניות. אולי אפילו ללכת סוף סוף לשירותים.

אלה הדברים הקטנים, האבק של שיגרת החיים. האבק של השיגרה. המשימות הקטנות שחוסמות את האופק. האבק של ספטמבר, שבסוף גם הוא יתפזר כדי לפנות מקום לשיגרה היותר גדולה, אחרי החגים. אחרי הגשם שיבוא וישטוף את האובך הזה.

ובניגוד לילדים, אנחנו כבר גדולים וחייבים להתרגל לאט. והאבק הזה הוא בדיוק מה שאנחנו צריכים כדי להירגע, כדי לא לנשום עמוק מדי את אוויר הסתיו, ולגלות שזה בעצם עדיין רק ספטמבר, לא באמת הסתיו. כדי לא להצליח לעשות את הכל בבת אחת. לעשות בכל יום משהו אחד, קטן. בנק, דואר, מקלחת. לא לשגות באשליות. זאת עדיין לא השיגרה. זה רק האבק של הדברים הקטנים.

האבק הזה הגיע בדיוק בזמן שלו. בזמן שלנו. עוד מעט יבואו החגים. יבוא הגשם וישטוף את הכל. תגיע השיגרה האמיתית.

החופש להיות בחופשה

כבר כמעט שלוש שנים ימי חמישי הם ימים מיוחדים בשבילי. ימים שבהם אני לוקח את הבוקר באיטיות, מנסה להתחיל להירגע עם קצת קריאה של מוספים ומאמרים, ועם ציפיה נרגשת לטור השבועי הזה שלי עצמי. הבעיה היא שכמעט בכל שבוע יום חמישי הזה מתעקש להיות מיוחד באופן ייחודי יותר, להרוס את התוכניות, ולהשאיר את האידיליה שתיארתי קודם כתקווה לפעם הבאה.

בחמישי הקודם, למשל, הילדה התפטרה בבוקר מהקיטנה.

היא פשוט עמדה שם ובכתה, ואמרה שהיא לא רוצה יותר. וזה עוד ביום של משחקי מים. כי צריך להבין: זאת ילדה שלא תוותר אף-פעם על עוד קצת בריכה. להסתובב אחורה ולוותר כשהיא כבר לבושה בבגד-ים זה חריג, קיצוני ונדיר אצלה כמעט כמו זה שמצאתי חניה באותו בוקר ממש ליד השער של הגן.
"את בטוחה?" שאלתי אותה והמצאתי עיקרון נחרץ: "כשנעבור את השער לא נחזור שוב".
"בטוחה".
"ולא נחזור גם בשבוע הבא", נחרצתי עוד יותר.
"בטוחה".
עברנו את השער, וחזרנו למכונית. בדרך עשיתי חשבונות. במה בדיוק היא מאסה? מדוע התחברתי לנחרצות שלה - שלא לומר הקצנתי אותה? מה האלטרנטיבה? ולאן ניסע עכשיו בכלל? ומה יהיה עם שיגרת יום חמישי?

*

כשהתאוששתי, הדבר הראשון שעשיתי הוא לוותר על הג'ינס והנעליים, לטובת מכנסי ספורט קצרים וכפכפים. זה כנראה שלב כזה בחיים של כל גבר. שלב הכניעה. כי גבר צעיר בבגדים פשוטים ומראה קצת מוזנח הוא אולי היפסטר חלוץ אופנה וסטייל, אבל אם אתם רואים גבר בגיל העמידה שלבוש ככה, כנראה שהוא פשוט אבא בחופשה הגדולה.

הדבר השני היה להבין שזה בסדר, כלומר לא רק הכפכפים, אלא כל העניין של החופשה. להבין שאיכשהו יצא שהשנה אני יכול להרשות לעצמי להיות באמת עם שתיהן במפלצת מאיימת-ההורות שנקראת "אוגוסט". זאת הזדמנות. הזדמנות שאולי לא תחזור. זה יכול להיות הרווח הנקי שלי, גם אם זה אומר לוותר על דברים שוליים כמו כתיבה יצירתית או מקלחת. חוץ מזה, זה גם נחמד להתחיל את היום בשעה 9. אם מתעלמים מהשעות שהייתי ער עם התינוקת בלילה, זה נותן הרגשה שיש פחות בספירת השעות במשך שאר היום.

אבל המפתח לצליחת התקופה הזאת הוא דווקא – כמו שתמיד מייעצים למי שזכה במיליונים בלוטו – כן לשמור על שיגרה מסויימת. על משימות ואתגרים, גם אם הם אתגרים של יום אחד, או של שעה קלה.
אז החלטתי, לשם השפיות, שנשתה קפה שיגרתי בכל בוקר. וקניתי חוברות עבודה לילדה הגדולה, והדפסתי המון דפי צביעה, לימוד מספרים ואותיות, וחיבור ציורים מנקודה לנקודה. היא סיימה אותם כבר ביום הראשון, לקול תרועות המורה בגמלאות שישבה לידנו בבית הקפה, ולקול צווחות התינוקת שישבה עלי ובעטה לי בספל. אז חזרנו הביתה והדפסתי עוד.

כשאתה עוסק בהורות, אתה לוקח את כל מה שאתה זוכר לרעה מילדותך שלך, כל מה שהבטחת לעצמך שכאבא תעשה בדיוק הפוך, ואז עושה בדיוק כמו שהוא. וחוברות עבודה זה הקונספט שאני זוכר מהחופשות בילדותי. זה ולסדר בכל יום באופן יסודי משהו אחר בחדר. לשם עדיין לא הגענו, אבל תמיד אפשר לקוות.

בסופו של דבר, להיות כל היום בחופשה עם ילדה ותינוקת זה לא מאוד קשה. בתנאי שאתה פשוט לא מנסה לעשות שום דבר אחר במשך כל הזמן הזה. ובתנאי שיש גם רעיה תומכת, וכמובן סבתות ודודות. ובאמת יש גם יתרונות. בשבוע הזה, למשל, עישנתי הרבה פחות מהרגיל, הגעתי לערב עם 75% סוללה בנייד (שרוקנתי בשעה הבודדת שהיתה לי עד השינה), ונכנסתי לפייסבוק רק לרגעים בודדים, ורק כדי לגלות שהרבה מהזמן שלי שם תמיד מתבזבז על לדלג מעל דברים שהם סתם מרגיזים או טיפשיים בעיני. כל מיני מלכודות קליקים מפגרות, בדיחות משחקי מילים מטופשות, או ויכוחים פוליטיים – שרק עכשיו כשהזמן נהיה יקר יותר, מבינים שהם סתם בזבוז של זמן, גם בימים שיש הרבה זמן. אז הפסקתי את המעקב אחרי כמה דפים, אבל מפחיד לחשוב שאולי בסוף אאבד לגמרי את היצר להגיב או אפילו סתם להתרגז מדברים.

*

על הכתיבה כמעט ויתרתי לגמרי, אבל לא להתרגז באוגוסט באמת קשה. אז בוקר אחד הלכנו לבנק, להגיש את הטופס של הוראת הקבע לצהרון של הגן בשנה הבאה עלינו לטובה ולבריזה של ספטמבר. באותה הזדמנות הזמנתי גם פנקס צ'קים, שינוצלו עד תום בפעוטון של התינוקת הבא עלינו לדאגות באותו ספטמבר עצמו.
כל יום הוא הזדמנות ללמוד משהו, והמטרה המקורית היתה ללמד את הילדה מה זה בנק. אבל ההסבר היה כל-כך מופרך ולא הגיוני גם בעיני עצמי, אז הסתפקתי בללמד אותה שחוץ ממטבעות, שטרות, וכרטיסי פלסטיק, אפשר לשלם על דברים גם באמצעות הליכה לבנק, המתנה בתור, מילוי טופס, המתנה שהמנהלת תחתום עליו, קבלתו חזרה, שליחתו בפקס, ותפילה מלאת כוונה שאף אחד לא יבוא אחר-כך ויגיד שהטופס הזה - או אפילו חתימה אחת עליו - הלכו לאיבוד איפה שהוא בדרך, ויזרקו אותה מהצהרון, ולך תוכיח.

עכשיו, בימים כתיקונם הייתי מדליק סיגריה וכותב איזו טרוניה בפייסבוק – משהו על כך שבכלל דורשים הוראת קבע שאין לה לא תאריך תפוגה ולא הגבלה על הסכום, או על כך שהטופס הזה מקציב סנטימטר קטן אחד לכתיבת שם העיר אבל שבעה סנטימטרים ארוכים לכתיבת המיקוד. אבל אלה לא ימים כתיקונם. צריך לחיות מיום ליום. צריך לצבוע את הדפים בהדרגה, לחבר את הנקודות לאט לאט, שהציור לא יסתיים מהר מדי, להסתפק במועט שלמדנו בכל יום, ובעיקר – להתרכז בתוכניות למחר.

כלכלת בחירות מיקרו

בדיוק כשחזרנו מחגיגת יום ההולדת והתישבנו יחד עם הילדה בתוך ערימת המתנות שהופ-טרללה גדלה בשנה, צלצל הטלפון. כלומר, הוא השמיע צלצול קצר ועדין, כי גדלנו והתפתחנו והטלפון שלנו כבר לא משמש לשיחות אלא רק להודעות והתראות קצרות.
וההתראה הקטנה שהפריעה לציפורניים הקטנות שלנו להינעץ באריזות הנייר של המתנות ולקרוע אותן, סיפרה משהו על הטבות מפליגות שאושרו בדיוק היום, בלי קשר ליום ההולדת או לבחירות הקרובות, בוועדת הכספים. משהו שמטרתו להיטיב עם האזרחים, או לפחות עם אלה שמגיע להם לחגוג.

מקץ כמה דקות של דיון מעמיק ושל התלהבות מעושה, המסקנה שהגענו אליה בהצבעה פה-אחד היא שמדובר בערימה של משחקי ילדים ססגוניים ומסנוורים, שמחייבים אותנו כאזרחים שוחרי זכויות ואושר למלא גם את חלקנו בטקס הקבוע, ואפילו אם זה כרוך בבזבוז של יום חופשה ובהמון התלבטויות מול כל מה שמוצע לנו, להשקיע את הזמן הזה ולבחור. כלומר, לבזבז את הזמן בקניון ולבחור בחנות במה אנחנו מחליפים את כל מה שקיבלנו ושיש לנו כבר בבית.

הבעיה עם מתנות יום הולדת היא שהן נולדות כולן ביום אחד – רק ביום ההולדת. לא מספיק שצריך לשבור את הראש בנסיון לענות בבת אחת לכל אלה שגם טורחים לשאול מה היינו רוצים לקבל, צריך גם להתמודד עם הכמות הבלתי-נתפסת הזאת של דברים חדשים שהם תערובת של כל מה שלא ידענו לבקש עם כל מה שלא ידענו שאנחנו צריכים.

מצד שני, בדיוק כמו שקורה תמיד במשטר דמוקרטי, גם האידאולוגיה המתחרה היא לא משהו. הרי אני תמיד אוהב להפתיע את הילדה סתם ככה ביום עבודה רגיל עם איזה צעצוע קטן זול ומתפרק, או כל מיני הטבות אחרות שמתפוגגות עם מחאת המילקי הבאה, וחושב שזה מגניב ונחמד לתת מתנה בלי סיבה אמיתית. אבל אז אני נזכר שבעצם יש לזה סיבה אמיתית, ולרוב היא אותה הסיבה בדיוק: כדי שהיא תאהב אותי. כדי שהיא תבחר בי, ותבחר בי שוב, להיות אבא שלה.

ככל שאנחנו משתדלים להקיף את הילדים במעגל של שפע, כך אנחנו הופכים שבויים במעגל הרשע הזה. מתרגלים לכל הפתעה מבריקה, ומרגילים את האזרחים הקטנים לכל הפלסטיקים הזולים והנוצצים. ועל הדרך גם לזה ששום דבר בעצם לא מספיק, ושכל דבר נמאס ונזרק מהר מדי, ושהמרחב הציבורי, הסלון שלנו, שפעם היה נראה כמו שקראו לו אצל ההורים שלנו – חדר משפחה – נראה כמו מחסן של כל ההבטחות וההטבות הנטושות של כלכלת הבחירות ההורית היומיומית הזאת.

וגם כשמסתיימות כל החגיגות של ימי ההולדת ושל הדמוקרטיה, נשארת התחושה החמוצה שזה סתם בזבוז של כסף, ושאנחנו צריכים להתבגר ולהבין כבר את אותו לקח שטמון בכל העניין – רק שאין לנו מושג מהו אותו לקח, כי היי, תראו איזה מגניב הצעצוע הוורוד והמנגן הזה עם מס מופחת והטבות רכישה.

ואנחנו לא באמת יכולים לממש את זכותנו הטבעית והדמוקרטית ולהפעיל את כוחו של פתק ההחלפה, כי הוא לא באמת נותן שום אלטרנטיבה. הרי גם את כל שאר הדברים שמציעים בחנות ניסינו ושברנו כבר בבית, וגם כל הבחירות הקודמות שלנו עדיין הביאו קואליציה סחטנית של פוליטיקאים ופקידים.

חצי שנה לפני הבחירות לכנסת התשיעית, בשנת 1977, ביקשתי מאמא ואבא שלי לקנות לי את הסביבון הענק והמנגן שראיתי בחנות. אני כנראה אכחיש, אבל מספרים שממש התעקשתי על צעצוע הפח הצבעוני הזה, ואכן גם זכיתי בו. כל-כך הרבה שנים אחרי אותו חג חנוכה, אני עדיין זוכר אותו. גם כי הוא באמת היה מתנה מיוחדת, וגם כי הוא, כמוני, שרד את כל השנים ועדיין חי – לשמחת הילדים שלי ושל אחותי, שכל צעצועי הפלסטיק שלהם כבר התפרקו ונעלמו.

אז אולי הבעיה היא לא שהחגיגות והמתנות קשורות לתאריכים וללוח השנה, ומצד שני גם לא שהן הופכות לשיגרה ומאבדות את הייחוד. אולי הבעיה היא שאנחנו מצפים ליותר מדי, כי התרגלנו עוד מימי התנ"ך לצפות לכלכלת בחירות כהלכתה, אבל אנחנו גם מספיק ציניים להבין שלכל המתנות האלו יש תוקף מאוד קצר – בעיקר כי אנחנו רוצים כל הזמן דברים חדשים, ואנחנו רוצים אותם בקצב יותר מהיר אפילו מבחירות לכנסת פעם בשנתיים, יום הולדת פעם בשנה, וסתם משהו קטן מהחנות בכל שבוע.
אנחנו פשוט מכורים לקצב המהיר מדי הזה, ששם בצל גם את החגיגה, וגם את היום יום. גם את השיגרה, וגם את הצורך לעשות גם במהלכה משהו לא שיגרתי.

בלילה, אחרי שהסתיימו כל החגיגות והמתנות, חזרנו לשיגרה, ושם, בסיפור הקבוע שלפני השינה, ניסיתי שוב לזקק לילדה שלי את הלקח שעומד מאחוריו. לא תמיד יש לקח כזה, כי לפעמים סיפור ילדים הוא לא איזה משל לחיים הבוגרים, אלא סתם בריחה של רגע לעולם חגיגי, דמיוני ושמח.
אבל אולי הפעם הלקח הזה היה שגם כשיש משל ונמשל, לא תמיד נעים לי להסביר לה אותם.

המשך יבוא

פעם, כשהייתי צעיר יותר ושעיר יותר, כתבתי סיפור קטן בשם "שלגיה 2". זה היה נסיון ליצור סוג של פארודיה על אגדות ילדים, משולבת עם פארודיה על סרטי המשך הוליוודיים. בדיעבד, מזל שגנזתי את הסיפור. קראתי אותו לא מזמן שוב, ולא הצלחתי אפילו לשכתב אותו למשהו פחות בנאלי ומשעמם. אז או שהחיים המאוחרים של שלגיה באמת בנאליים ומשעממים, או שכנראה בכל זאת הסטנדרטים שלי קצת יותר גבוהים מאשר של הוליווד.

אומרים שמי שלא לומד מההסטוריה נדון לחיות אותה שוב, שזה עונש כפול – גם לעבור שוב את כל האסונות והמלחמות והתור בקופה של איקאה, וגם לא ללמוד מכל זה שום-דבר אפילו בפעם השניה. מצד שני, הרי אין חכם כבעל נסיון, בעיקר אם הוא גם יודע לעשות מזה כסף, אז אולי האנשים בהוליווד דווקא צודקים כשהם כל הזמן ממשיכים לייצר סרטי המשך – אפילו אחרי שסופרמן נפצע קשה ולסלי נילסן מת – והפעם לא מצחוק.

אז למרות שאני משתדל לחיות עם הפנים קדימה, מדי פעם כשעצוב לי או כשאני מרגיש תחושת כשלון קלה, או סתם כשאני רוצה לוודא שאני לא ממחזר את עצמי, אני חוזר לקרוא דברים שכתבתי כאן, במסגרת הטור השבועי העיקש הזה. ולפעמים הפיתוי לכתוב משהו שיתחיל מאותה נקודה שבה הסתיים הקודם הוא גדול, במיוחד בימי סתיו כאלה, כשהעלים שוב נושרים מהעצים, האנשים ברחוב כמעט נעצרים בהילוך איטי, וסדר היום הוא אותו הסדר של אתמול. או במילים אחרות, כשאני לא מוצא משהו חדש ומעניין לדבר עליו.

מה שקורה בדרך-כלל בזמנים כאלה, זה שאני מבין שמה שכבר כתבתי צריך להישאר כמו שהוא, בלי שאקלקל אותו עם המשכים. וכשזה לא קורה, אני תמיד מוצא איזה סיפור שיכול לשכנע אותי בזה. כמו הסיפור על "שלגיה 2", או בעצם כל סיפור מהעבר האפל שלי.

כשהייתי סטודנט צעיר ותמים לקולנוע, למשל, במסגרת הנסיון הנצחי והמתמיד של כל רווק יוצר לכבוש חוויות זוגיות חדשות, מסעירות, ובעיקר שונות עד כדי התשה נפשית מכל מה שכבר מוכר וידוע, הכרתי מישהי. הפגישה, שהתחילה באופן גבה-גלי-עד-סוער, הפכה לגשם צונן של טלפונים חוזרים ונשנים מהעבודה שלה, שרמזו לי בעדינות ללכת הביתה.
עברו כמה חודשים, ותחושת הצורך בחוויה מתקנת, או לפחות נוספת, התגברה על הכבוד האבוד של שנינו. רק שמסתבר שבחיים, בדיוק כמו בסרטים, פרק ההמשך בדרך-כלל פחות מוצלח. אז הפכנו ל"ידידים" – שזאת המקבילה לקטע ההוליוודי להוציא מארז DVD מהודר, כולל קטעי בונוס, שאף-אחד לא קונה.

כי החיים ממשיכים, וכולנו רק רוצים לחדש ולהתחדש. אפילו אלה שחיים בסרט, לא רוצים שזה יהיה סרט המשך זול וכושל. אז אנשים ממציאים סטארט-אפים, יוצאים לטיולים, ועושים את כל מה שהם יודעים כבר – העיקר לנצח את השיגרה. ואז הם מגלים שהשיגרה יותר גדולה מהם, ושהיא כוללת דברים כמו תואר שני, ילד שלישי, ואותן ארבע פנטזיות ממוחזרות שאף-פעם לא תגשים.

הרי אין טעם לחזור על עצמך, כי בסופו של דבר המסע בזמן הוא בלתי אפשרי, וההוכחה לכך היא פשוטה: אם באמת היתה מכונת זמן, כמו בסרטי המדע-הבדיוני, אני בטוח שהיוצרים של הסרטים האלה היו נכנסים אליה מהר ככל האפשר, כדי למחוק את חרפת ההמשכים שיצרו לאותם סרטים.
ולכן אני, בגלל שאני למוד נסיון – הן של ההיסטוריה, והן של הקולנוע – בדרך-כלל לא מחפש לעצמי דרכים לחזור על מה שהיה או לנסות לחשוב על מה היה יכול לקרות. והכל היה יכול להמשיך ככה, אם לא הייתי רואה באינטרנט את היצירות של דינה גולדשטיין המוכשרת, שבה היא מציגה את מה שקרה לחיים של כל גיבורות האגדות.

ושם, לרגע התגנבה לראשי המחשבה שאולי בעצם הסיפור ההוא שכתבתי על חיי השיגרה האפורים של שלגיה המתבגרת לא היה כל-כך גרוע. אבל אז הבנתי שעדיף שלא אחשוב ככה, כי רק יגרום לי להתעצבן עכשיו – כמו בכל פעם שזה קורה – על כך שגנבו לי את הרעיון, במקום ללמוד מזה – ולהבין שעשו ממנו משהו הרבה יותר מוצלח.

החופש להסתגל

במעלה שביל המדרגות שמוביל אל הגן החדש היא מדלגת בשמחה, גוררת אחריה את התיק עם הגלגלים, ואת כל ההבטחות. אבל ברגע שעוברים את הדלת, כמו קסם קטן, הפנים שלה מרצינות, השפה התחתונה מתחילה להתכופף בדרך החד-סטרית כלפי מטה, והדמעות – הדמעות פורצות מהעיניים למרחק מטר וחצי קדימה, כמו בסרט מצוייר.
וכל ההערות של כולם על כך שהיא לא דומה לי (למזלי), נשכחות ביחד עם כל ההבטחות ההן, כשפתאום הקושי שלה ושלי להסתגל למסגרת חדשה וזרה צורח לי באוזן להישאר. לא ללכת.

וזה לא שאני לא אוהב מסגרות, או לא זקוק להן. להיפך – אני הרי אמן בנפשי, ואמנים יוצרים חייבים את המסגרת, אחרת לא יהיה להם מה לנפץ בדרך אל תהילת הממסד והמוזיאונים הגדולים. הבעיה שלי היא כנראה רק עם מסגרות מהסוג שמישהו החליט לייצר עבורי. כי כמו בכל דבר, אני מעדיף להיות אידיוט ולסמוך רק על עצמי. כך שאהיה גם אידיוט, וגם כזה שלא יכול להאשים אף אחד באידיוטיות שלו.

קצת לפני שנכנסנו לגן החדש, כלומר בשבועיים שלפני-כן, היינו חלק מהמסגרת הארצית הכפויה של חופשת הקיץ. יצרנו לעצמנו סדר-יום קפדני ומדוקדק, והמון ציורים בצבעי גואש, עד שנכנענו ויצאנו לנופש כפרי בעמק-יזרעאל, ביחד עם עוד כמה ילדים אבודים, וכמובן הפעוטות שלהם.
בכל יום היתה ארוחת בוקר, בילוי בבריכת השחיה, שיחות על מדשאת הקיבוץ, ומאבק ברוח שהעיפה את ארוחת הערב מהשולחנות בחוץ. וזאת היתה יכולה להיות מסגרת מושלמת, אלמלא ההחלטה האידיוטית שלי לקחת על עצמי שני אתגרי כתיבה עם דדליין קפדני שאיכשהו נופל בול על סוף החופשה.

אז למשך שעתיים בכל יום ארזתי את המחוייבות המפעפעת והמחברת חסרת השוליים, ויצאתי לשרבט מילים באיזה בית קפה פסטורלי מול הנוף של מסילת רכבת העמק הישנה. ולמרות שהתנאים האלה לא היו אופטימליים, הם היו מסגרת העבודה שקבעתי לעצמי – אז הם עזרו, אם לא לאיכות היצירה, לפחות להוכיח לעצמי שאני עדיין מסוגל ליצור לעצמי מסגרת עבודה.

כמה ימים וכמה ציורי גואש לאחר מכן, שלחתי את הסיפורים החדשים אל הלא-נודע, והתפניתי לעכל את תחושת בזבוז הזמן שבכל זה, ואת ההבנה שהחופשה באמת נגמרה, ומפנה את מקומה לקבוצת ווטסאפ של הורים שאת אף-אחד מהם אנחנו לא מכירים, ולגמרי בצירוף מקרים – גם משרה חדשה של אשתי, וחוזה עם תנאים חדשים לעבודה שלי. אחרי הכל, יש לנו מחוייבות אדירה להתאים את עצמנו להגדרות האלו, של הדור שחייב להחליף לעצמו את המסגרת מדי זמן מה.

כי מסגרת היא הרי חסרת משמעות כשלעצמה. כל המשמעות שלה נוצרת מתוך אוסף האנשים שבתוכה, שנצמדים ומתחברים זה לזה רק באמצעות התיעוב המשותף כלפיה, והתחושה העמומה של כל אחד מהם, שהוא ראוי למשהו יותר טוב ממנה. אבל האדם הוא הרי היצור הכי סתגלן בבריאה כולה. ומסתבר שאנחנו יכולים להתרגל לכל מסגרת ולכל אורח חיים – נופש בקיבוץ, גן ילדים חדש, או שירות לקוחות גרוע של חברות תקשורת – ובאורח פלא זה אפילו נהיה יותר קל אם אנחנו עוד משלמים על זה כסף. כי כסף הוא יצרן המחוייבות הכי יעיל שיש.

אבל הילדה עדיין לא מבינה את כל זה, אז הלכנו לגן החדש ליומיים של "הסתגלות", שבהם היא בוכה רק למשך שעה, ומיד מחולצת לתוך נסיונות לא מוצלחים ולא כנים במיוחד, להסביר לה שהגן החדש מקסים, ושיש בו בדיוק את כל מה שהיא רוצה, ושהיא תשמח שם ותיצור שם דברים יפים, ושטוב נו, הרי האדם הוא יצור סתגלן, ואפשר – או צריך – להתרגל לכל מסגרת בחיים.
וכדי להרגיע את תחושת חוסר השייכות הזאת, מייד התקשרתי לאחותי לשמוע איך היתה ההסתגלות של הילדים שלה, או אולי שלה עצמה, או אולי של כל ההורים כולם, שמתקשרים זה לזה כדי לערוך את השיחה המסורתית הזאת, שמתחייבת מהמסגרת שנקראת "הורות".

אבל אני לא מוטרד מאוד. אני מכיר את הילדה שלי. היא דומה לי. לוקח לה זמן להתאים את עצמה למסגרת, או לפחות להבין שאין ברירה. אני יודע שיעברו עוד כמה ימים עד שהיא תתרגל והכל יהיה בסדר. ואז כמובן יגיעו חגי תשרי, עם החופשות, והכל יתבלבל שוב, עד שהיא תתרגל מחדש. אבל בסוף היא תאהב את הגן הזה, והוא יאהב אותה, והיא תרגיש בו כמו בבית, או לפחות כמו בכל מקום שאליו היא מגיעה ומרגישה בו כמו בבית.
רק שבינתיים, בלילה, באמת קצת צובט בלב לשמוע לפני שהולכים לישון איך היא עוד אומרת "אני מתגעגעת לגן הישן שלי".
ובלב הנצבט אני אומר "גם אני מתגעגע לגן הישן שלי, מתוקה. גם אני".

סיבת הפתעה

באופן כללי השיגרה שלי מאוד ביתית ונרתעת מקהל. אבל החיים מלאים הפתעות, ולכן זה מאוד צפוי שפעם בשנה בערך, כמו השבוע, אצא לראות סרט בקולנוע.
הסרט היה רע וטוב בו-זמנית. הוא היה קשה, מעציב, מתסכל – והוא גרם לכל ההרגשות הרעות האלו רק בגלל שהוא היה עשוי כל-כך טוב. ואני, למרות שאני מכיר את כל הטריקים והמניפולציות שעושים סרטים, בכל-זאת נפלתי בכל הפחים האלה שלו.
אבל הפח הכי גדול שנפלתי אליו היה הטריק שלימדו אותי עשרות שנים של צריכת סיפורים והקהיית החושים – לחפש את הפיתול, את הטוויסט, את ההפתעה הגדולה שמאחורי כל פינה.

הסגידה הזאת להפתעות היא אולי הדבר הכי מוזר שהאנושות החליטה לאמץ. כאילו כל-כך משעמם לנו בחיים, שאנחנו מחפשים בכל שעה בחדשות משהו יותר דרמטי ובלתי-צפוי מהפעם הקודמת, רק כדי להרגיש שאנחנו משכללים את יכולת הניבוי שלנו, ובו-זמנית להרגיש שאנחנו עדיין מצליחים להיכשל כשלון חרוץ ביכולת הזאת.

שתי הדמויות הראשיות בסרט נעו זו סביב זו, וסביב עצמן, במחול שהקצב שלו הולך וגובר. העיניים שלי נעו מול המסך בקצב שהכתיב הלב הרעוע שלי והמרחק הלא אידאלי שהכתיבה שורה 8, מחפשות את מה שהמצלמה מנסה כל הזמן להסתיר – כלומר, מעבר לזה שהיא מסתירה את עצם קיומה באופן מקצועי כל-כך.
בערך בשליש הסרט הייתי בטוח כבר שכל מה שהאישה ההיא על המסך אומרת ועושה, מסתיר בעצם את זה שהיא לא כזאת – שהיא עוד מעט תתגלה כמשהו שהוא ההיפך הגמור מכל הפשטות הכובשת שלה. אבל האישה הזרה שישבה לידי בקולנוע הקפידה להסביר לעצמה בקול שזה לא ככה. שאנחנו באמת יותר חכמים ממנה. בעצם משתיהן.

אני זוכר את הנשימה העצורה שלי כשפגע המטוס השני במגדלי התאומים בניו-יורק, ואת הסיור המודרך בין האוניות הטבועות בפרל-הרבור בהוואי, ואת השירות בחיל המודיעין תחת הטראומה של התרסקות הקונספציה ביום הכיפורים – ואם יש משהו שלמדתי מכל אלה, זה שבחיים לא אסכים שיערכו לי מסיבת הפתעה, או שיתקשרו ממפעל הפיס, ואז יתברר שזה כדי לנסות למכור לי עוד מנוי.
כי איכשהו, ככל שנחשפים ליותר הפתעות, מסתבר שלא מתחסנים מזה. ובאופן די צפוי, גם השנים שעוברות לא מחזקות את יכולתו של הלב להתמודד עם הבלתי-צפוי. להיפך – הצמרמורת של הפעימות החסרות רק מתפשטת וממלאת גם את כל חלל הבטן, והגב, והכתפיים שהולכות ומתכופפות.

בשלב מסויים בסרט אפילו הייתי בטוח שיתברר שהם מכירים מלפני כן, בלי להתעמק במחשבה אם זאת תהיה הפתעה טובה או רעה. אבל האישה שישבה לידי הפריעה למחשבות האלו בקולות התדהמה שלה, שהסבירו והגבירו כמו הד את הדברים הכי בנאליים שקרו על המסך.
וזה מפתיע, לא כי יש אנשים שמדברים בקול תוך כדי צפייה בסרט בקולנוע, אלא כי האישה ההיא הופתעה כל הזמן במקומות הלא נכונים. הרי ההרגל הוא אויב ההפתעה, ואני כבר רגיל לראות סרטים דווקא בחברת אנשים שמתפקדים כתסריטאי ליווי – כאלה שמנסים להרוס לך את ההפתעה, לנחש מי הרוצח, אם החולה יחיה או ימות, ומאיזה צד יצעקו עליהם "תסתמו כבר!".
אבל היא המשיכה והתעקשה להתפלא מהדברים הכי צפויים, ובאופן מוזר זה היה אפילו יותר מרגיז. כשאני משלם כל-כך הרבה כסף, כולל פופקורן ושתיה שאני בכלל לא אוהב, אני מצפה שיטלטלו אותי, שיתפרו בצורה מדוקדקת את האשליה ואת המחשבות השגויות שלי, שהבחור הנחמד ההוא ירצח אותה בסוף, או ימות בגלל שעזר לה, או לפחות שיצא כבר מהשלווה הבריטית שלו ויצעק עליה פתאום שתסתום כבר.

אבל כל זה לא קרה, כמובן. הדבר הכי מפתיע בסרט הזה היה שהופיעו בו-זמנית כותרות הסיום על המסך, סדרנים במשכורת סטודנטים ליד דלתות היציאה, והלם קטן של האישה שישבה לידי, מכך שאמרו פתאום שמדובר בסיפור אמיתי – כמו שבעצם היה כתוב כבר מראש בכרזה שראינו בחוץ.

כנראה שככה זה עם סיפורים אמיתיים של החיים, גם כשהם מתרחשים בקולנוע. ואני, שהפסקתי לצפות בסדרות טלויזיה בגלל שהלב שלי כבר חלש מדי מלהתמודד עם המתח, הספקתי לשכוח את זה. האשליה הזאת שכל פרט שמספרים לנו נועד רק כדי להכשיל אותנו ולהראות לנו שטעינו בגדול עושה את שלה, ומטעה אותנו לחשוב שההפתעה היא המטרה, ולא הסיפור עצמו והפרטים שבאמת מרכיבים את החיים שלנו בו.
למרות שזה בכלל לא משנה, כי הלב שלי גם לא בנוי לדרמות פשוטות וסוחטות דמעות.

ההיפך מלצאת מהשיגרה

השבוע אני מסיים עבודה על פרויקט ארוך ומתיש. פרויקט שנמשך כבר כמה חודשים, שבהם – שלא כהרגלי – לא עבדתי מהבית, לא הייתי חופשי לבחור את השעות ואת מוסיקת הרקע, ולפעמים אפילו נאלצתי לוותר על הקפה של הבוקר, ולהסתפק בקריאת עיתון דרך הסמארטפון, בלי ללכלך את הידיים.

הבטחתי לעצמי לפחות שבוע של חופש כשהפרויקט הזה יגיע לסיומו. רק שיש לי כל-כך הרבה תוכניות שדחיתי לשבוע הזה, שכנראה לא אוכל באמת לנוח בו. אבל בסוף זה יקרה. יש בי אמונה וכמיהה, ואני לא אשקוט עד שאהיה רגוע. אם לא לשבוע, אז לפחות ליום אחד. מיד אחרי שאסיים לריב עם כל חברות התקשורת והביטוח, לקרוא את כל העיתונים של הבוקר, לעשות סדר בבית ובקבצים שהתפזרו סביבי, ואולי גם קצת לישון.

ואז אחזור לשיגרה שלי. כלומר, כשאצליח סוף-סוף לנסח אותה ולהחליט מהי. כי בין כל המשימות והקבצים קצת איבדתי אותה, ולא במובן הפשוט שלא היה לי זמן אליה, אלא במובן העמוק והנוזלי של החיים שמאלצים אותך להתרגל כל הזמן לסדרי-יום וסדרי-עולם חדשים. במובן של ההתרגשות לקראת דייט ראשון כדי להכיר אותה, ולדעת מי היא בכלל.

ובינתיים אני מנסה להאחז בתחליף הזול והמשלה של ההרגלים והטקסים הקטנים. מקפיד לשכוח בכל יום להאכיל את הדגים ולהשקות את האדניות, מסמן הודעות דוא"ל חשובות בדגלונים קטנים שלאט לאט הופכים דהויים ומרוטים, ונאחז באדיקות בקפה של שישי בבוקר, גם כשמאיימים על זה עניינים אחרים כמו יום-ההולדת הגדול של אמא, פסטיבל החודש-לדת של הילדה, חיידק סטרפטוקוקוס אכזר, או סופת רעמים וברד.
אבל הקפה חזק מהכל, כי הרי קפה – תפקידו לא לעורר, אלא להרגיע. להגיד לך בקולו הכהה והעמוק שיש עוד משהו שנשאר קבוע בחיים האלה. משהו שגרתי. משהו שאני זה שקובע ומחליט שיהיה.

אנשים מוזרים לפעמים – הם שונאים את השיגרה. הם רואים בה אויב שצריך להביס. הם רואים בה אש שמאיימת לשרוף את שדות האושר שלהם, להציף אותם בבדידות ובעצב של חיוכים מזוייפים.
ורק אני כנראה מתעקש להחזיק בדעות לא שגרתיות. להאחז בשיגרה, או בכמיהה אליה, כמו שמחזיקים את מוט האוהל בסופה. ואני מנסה להסביר לעצמי את זה, רק כדי להיות בטוח שלא מדובר באיזה שגעון זמני, או שסתם נמאס לי מהשיגרה הזמנית המחליפה, או שמשעמם לי כי אין יותר עיתונים לקרוא.
ואין לי תשובה טובה. כי לפעמים שיגרה בונה, ולפעמים שיגרה הורסת. ובכל מקרה, אין זמן לחשוב על הדברים האלה. במיוחד כשצריך לשמור זמן לקפה ביום שישי, להמשך סיבוב ההופעות של יום-ההולדת ביום שבת, ולתכנון הקפדני של השבוע הבא – שיהיה כמובן הכי לא שגרתי שאפשר.

כי בסופו של דבר, אחרי שנים של נסיונות ואכזבות, אתה מבין שאין כזה דבר "שיגרה", בדיוק כמו שאין "אושר". שני אלה הם בני-זוג שיושבים בדייט ראשון אינסופי ונצחי, מנסים להכיר את עצמם. והם לא מבינים ששניהם – גם השיגרה וגם האושר – הם רק אוספים של רגעים קטנים שמתקבצים בכוח תחת מטריה אחת.
הרי מהו האושר אם לא איזה סיפור יפה שאתה מספר לעצמך לפני השינה, ורובו לא באמת קיים, ואתה רק מנסה לבנות אותו ולהיבנות ממנו?
ומהי השיגרה אם לא הנסיון המתמיד להרגיש שאתה רגוע ובטוח, הנסיון האינסופי ליישר את הקרקע של שדות החיים, כדי שאפשר יהיה באמת לאהוב את הרגעים הקטנים האלה שבהם פתאום מתגלה משהו חדש ולא מוכר?
נניח, איזו חגיגת יום-הולדת, מילה מפתיעה של הילדה, הגשמה של חלום ישן. משהו שמעלה פתאום חיוך חדש, שאפשר לתפור לתוך הסיפור החמקמק והרופף שנקרא "אושר".

זוג או סרט

בכל שנה בזמן הזה, כששעות האור מתקצות, האוויר נהיה קריר, והרוח מפזרת את עלי השלכת על המדרכה, עולות בי שוב אותן מחשבות בלתי-נמנעות: איך אוכל להתעלות מעל כל השנים, איך אוכל שוב, כמו בשנה שעברה, לבחור את המילים הנכונות – כדי לכתוב לאשתי את הברכה ליום-הנישואין.
וכל זה למרות שמדובר רק בשלוש שנים.

בסוף השבוע נחגוג. סבא וסבתא ישמרו על הילדה, ואנחנו נתפנה להרגיש שוב חופשיים – כמעט אמרתי "רווקים" – כמו פעם, כשהיינו פותחים את הבוקר עם קפה ועיתונים, אוכלים בצהריים ארוחת גורמה, אחר-כך צוללים לשינה בריאה, ובלילה יוצאים למסיבה פרועה ומטורפת. אבל בכל-זאת, הזדקנו בשלוש שנים, אז כנראה שפשוט נתלבט כל היום איך לחגוג, ובסוף נתעייף מרוב התלבטויות ותשלומי משכנתא, ונירדם.

ממרום נסיוני בן שלוש השנים, אני יכול לומר בבטחה שהדבר שהכי מנבא את ההתאמה בין בני-הזוג הוא האם הם רואים עין בעין איך צריכה להיראות החתונה שלהם. הבעיה היא, כמובן, שהדבר הזה מתגלה בדרך-כלל רק מאוחר מדי, כשכבר עסוקים בריבים הקטנים והמטופשים על תכנון החתונה. אבל במקרה שלנו היתה התאמה מושלמת: בחרנו פה-אחד את המקום הכי מוצלח, והסכמנו גם על כל שאר הדברים – כלומר הסכמנו שאני לא מתערב בהחלטות שלה על התפריט, האטרקציות, האורחים והקישוטים, והיא לא מתערבת בכל השאר.

אבל יש הבדל גדול, שרווקים לא כל-כך מודעים אליו, בין המילים "חתונה" ו"נישואין". אני רואה את ההבדל הזה יותר ויותר בכל יום שמסתיים יחד בחיים המשותפים, ושבו עדיין לא הספקתי לערוך את הסרט מאותו ערב חגיגי – למרות שהבטחתי. כי כמו שיודעים לוותר ולתת זה לזו לבנות את החתונה בכוחות משותפים, כך כל יום הוא מבחן שבו צריך להחליט על מה מתעקשים ועל מה מוותרים – רק שזה הרבה יותר קשה, ואין גם מי שיכול לתת צ'קים שיחזירו את המחיר של השגעונות והשטויות.

אם, למשל, הייתי מתחתן עם פמיניסטית רדיקלית, זה היה יכול להיות נחמד רק בשביל הקטע הזה שהיא זאת שקונה לי מתנה ביום הנישואין. מצד שני, בשם האיזון המגדרי היא בטח היתה קונה לי שמלה, אז זה כבר פחות נחמד. או אם למשל הייתי מתחתן עם מישהי שמחפשת להנעים את זמנה דרך ההון של גבר עשיר, הייתי בסופו של דבר מרגיש די בודד עם כל שאר הגברים שהיא היתה משאירה אחריה בכל קניון.
אז נכון שאנחנו נוטים להצדיק את הבחירות שלנו בדיעבד, אבל יש לי תחושה שזה קורה בעיקר כשהבחירות הן באמת מוצלחות. כי אם הייתי מתחתן עם מישהי שלא מספיק בטוחה בי, אז יש סיכוי סביר שגם אני הייתי קצת פחות מאושר. אפילו אחרי שלוש שנים בלבד.

אבל התחתנתי עם מישהי שיודעת שנישואין הם לא כמו חתונה – כי בנישואין לא מספיק יום אחד, אפילו אם מצליחים להנציח אותו בוידאו. התחתנתי עם מישהי שיודעת לארגן את החגיגות הכי נפלאות שיש, אבל גם איך לבנות את הימים שבין ימי-הנישואין. מישהי שיודעת שאני אשתגע מזה שהיא לא סוגרת דלתות של ארונות במטבח, אבל גם אחייך כשאסגור אותם אחריה. מישהי שתדע להזכיר לי את כל הדברים שאני שוכח כל הזמן, בלי לוותר על ליצור לי זכרונות חדשים. מישהי שיודעת שלפעמים אני צריך להישאר ער עד מאוחר כדי למצוא את המילים הנכונות שאני רוצה לכתוב, אבל גם יודעת שאם היא תבקש אני מיד אפסיק ואבוא לשבת לידה, כי רק ככה היא נרדמת.
התחתנתי עם מישהי שיודעת כמוני, שבנישואין אסור לוותר על כל הטקסים הקטנים האלה, כי כשמסתיים טקס החתונה, הטקסים הקטנים האלה הם החיים עצמם.
מישהי שיודעת שגם זמנו של הסרט ההוא מהחתונה יגיע. זה בסדר, עברו רק שלוש שנים.

היפוכו של הלב העיקש

"עיקש לב לא ימצא טוב, ונהפך בלשונו ייפול ברעה" (משלי, י"ז, 20)

בשבוע הבא אשקם את שני האקווריומים של הבית. אנקה הכל, אמלא במים חדשים, אפעיל שוב את טירטור המשאבה, אבנה בקפידה את סביבת החיים הבקטריאלית, ואקנה דגים חדשים ויפים, להנאת כולם. אולי חוץ מהדגים עצמם.
אין מנוס ואין ברירה. צריך לחזור ולהתמיד בתחביב הישן הזה, כי זה מה שהבטחתי לעצמי ולילדה, כמו שבכל יום ובכל שבוע אני מבטיח את זה, כבר במשך שנה בערך.

אבל הפעם זה שונה. כי הפעם הבטחתי את זה בראש השנה, וידוע שהבטחות של ראש השנה הן בעצם החלטות של התחדשות ושל הזדמנות לשנות דברים בשנה הקרובה. כמו שקורה בעצם בכל תחילת שבוע, או בכל בוקר. עד שמגיע הרגע הזה, נגיד בצהרי יום שני, או במוצאי יום-הכיפורים, שבו אני עייף מדי ומשכנע את עצמי שבעצם לא צריך.

אני חושב שאם יש משהו קבוע אצלי, זה כנראה חוסר היכולת להתמיד בדברים. אבל מסתבר שהדגים באקווריום, התבלינים באדנית, וההרגל לסדר את המיטה יפה בכל בוקר – כל אלה היו רק משחק ילדים. כי הפחד האמיתי נולד אצלי ברגע שהפכתי לאבא – וזה היה דווקא משהו שאף-אחד לא סיפר לי עליו: זה היה הפחד לא להתמיד.
זה לא בדיוק הפחד הידוע מהשיגרה, וזה לא ממש הפחד המוכר מהשחיקה. זה הפחד הזה שיום אחד יקרה לי מה שכבר קרה לי בעבר. שאפסיק להתעקש ולהתמיד, שאוותר. שאתן לדברים לקרות ואגלה מה קרה איתם מאוחר מדי. זה הפחד להפסיק לרצות, או לקוות שהדברים יגיעו ויקרו גם אם אני לא אביא אותם ואתעקש שהם יקרו.

אולי המזל שלי הוא שהילדה ירשה ממני את החיבה לטקסים הקטנים שעושים את השיגרה, ושיוצרים את האשליה שאנחנו מתעקשים ומתמידים בדברים. ובינתיים זה נוח ככה, להאכיל את הדגים בכל בוקר, להשקות את התבלינים באדנית, ולחזור על אותה אמבטיה ואותם שירים בכל ערב.

אבל זה בדיוק כמו התחביב המוזר שלי לצפות שוב ושוב רק בסרטים שכבר ראיתי בעבר. תחביב שתוקע אותי כבר שנים מול השיגרה הרגועה של ג'פרי ליבובסקי, ועולם האשליה של המטריקס. כאילו לשם זרמה הלבה הרותחת של העקשנות שתמיד אמרו שיש לי, ושם היא נשארה. עם הגאווה ההכרחית הזאת להגיד שהנה, אני עדיין אותו פרד רגזן שאסור להתווכח איתו, ועם הפחד השני – לגדול להיות זקן שתקוע בזמן, ושכל מה שנשאר לו הם זכרונות מומתקים באופן מלאכותי, ושירים באמבטיה ריקה.

ואולי הבעיה שלי בעצם היא שאני לא יודע להחליט. בעיקר לא יודע להחליט אם אני עקשן, כמו שאומרים עלי, או וותרן, כמו שאני מתעקש לחשוב. כי הסכנה היא שלפעמים הוותרנות הופכת לשיגרה, או שההתעקשות כבר הופכת להרגל, ואתה שוכח למה התחלת בכלל. וזה הפחד השלישי, והגרוע מכולם: הפחד לדעת שבחרתי את הדבר הנכון להתמיד בו, ושלא ויתרתי על הדבר הלא נכון להתעקש עליו. כי נכון שרק חמור לא משנה את דעתו, אבל מצד שני גם צלופח זאת לא מחמאה גדולה.

אומרים שהדרך הכי טובה לענות על השאלה "מהי התכונה השלילית שלך" בראיון עבודה, היא דווקא לא – כמו שרבים נוהגים לעשות – להתחכם עם איזו תכונה חיובית, אלא דווקא לומר את האמת בכנות. כלומר, אם אתה רוצח סדרתי אולי עדיף בכל זאת שתגיד "אני יודע לנטרל הפרעות בצורה יסודית ועקבית", אבל לתכונות שליליות רבות אחרות, באורח פלא, מסתבר שגם מנהלים יודעים להתחבר.
הבעיה היא אחרת. הבעיה היא שלרוב אנחנו בעצמנו לא יודעים להתבונן פנימה ולהתחבר לתכונות השליליות שלנו. במקומות שבהם אנחנו מתעקשים הכי הרבה עם אחרים, שם אנחנו פתאום מוותרים לעצמנו.
וזה כנראה לב העניין ביום-הכיפורים. הדבר הקטן והקשה והמטריד הזה שנקרא "ביקורת עצמית", והדבר העוד יותר קשה – להתעקש עליה ולהתמיד בה כמו אוכל ומים, לא רק לדגים ולעציצים. שנה אחרי שנה, שבוע אחרי שבוע, ויום אחרי יום.

הטור השנתי – המשל כחיים

בדיוק לפני שנה, פחות יום, התחלתי לפרסם כאן במתכונת הזאת – טור אישי בכל יום חמישי, בליווי אילוסטרציה ויזואלית מעשה ידי, שאותה דווקא אולי כן קוראים.
מי שמכיר אותי מספיק טוב יודע שאני לא אוהב ימי-הולדת. אבל זה בסדר, כי מי שלא מכיר אותי מספיק טוב גם לא יודע מתי באמת יום-ההולדת שלי. יום-הולדת הוא מין יום כזה שמשלב שמחה ועצב. משלב את הנחת שבלראות כמה הספקת, עם הייאוש של להבין כמה החלומות שלך רק גדלו, וכמה הזמן התקצר. אנשים אוהבים את ימי השנה, את התאריכים המדוייקים, ואת המספרים העגולים והיפים. אולי בגלל שהם איזה שביב אור של תקווה לאיזה שהוא סדר בתוך הבלגאן שמרכיב את כל שאר הימים, ואולי זה סתם החיפוש אחרי סיבה לחגוג, או לפחות לזכות בתשומת-לב ליום אחד.

אבל זה לא יום-ההולדת שלי, אלא של הטור הזה. וזה באמת תאריך קצת סמלי – לא כל-כך בגלל השנה, אלא יותר בגלל ה"פחות יום". כי אם כבר לציין חגיגות שנתיות כאלו – מלבד במקרים שזה עלול לסכן את חיי, כמו למשל ביום הנישואין, או ביום ההולדת של אשתי – אז מבחינתי עדיף בתאריך לא באמת עגול ויפה, בדיוק בגלל כל הסיבות שתיארתי קודם.

אני באמת לא יודע איך נולדה ההחלטה הזאת לכתוב בכל שבוע. מישהו עוד יחקור את זה וימצא את מי להאשים. אבל יחד עם האשמה, זאת זכות. זכיתי בחופש הזה לכתוב את עצמי רק עם גבולות שאני מציב לעצמי – גם אם הם גבולות אידיוטיים ומלאכותיים. זכיתי להיות לבדי במאבק הזה של ההתמדה גם כשקשה, ואולי דווקא בגלל הקושי שלי בהתמדה, בהשקיית עציצים, ובתחזוק של שגרות אני מתעקש להמשיך. להמשיך גם כשאני חולה, כשהילדה חולה, או כשיש עומס בעבודה. לדעת שלפעמים פתאום הטור מוכן כבר ביום א', ולפעמים אני עדיין יושב מול דף ריק ביום חמישי ב-11 בלילה – ולא לוותר לעצמי בשני המקרים, רק מתוך הידיעה שהריקנות הזאת שאחרי עריכת הפיסקה האחרונה היא סם ממכר בדיוק כמו התשוקה לכתוב את הדבר הבא.

אם היה לי באמת זמן לזה, הייתי יושב עכשיו וקורא שוב הכל, ורואה איך פתאום אפשר אולי להבין דרך הדברים שכתבתי מה האופי שלי. וזה מפתיע, כי אף-פעם לא חשבתי שיש לי "אופי".
אפשר לקרוא שם איך פעם הייתי נוסטלגי, והיום אני רק לפעמים מתגעגע לאדם הנוסטלגי הזה. ואיך מצד שני, העתיד - אם בוחנים את ההווה דרך כל הדברים שעברו - הוא לא איזה חזון היי-טקי וגדול, אלא בעיקר התמודדות אנושית עם החיים הקטנים. כי החזון הוא עוד דבר שאבד לי בדרך - ביחד עם חוש האופנה, הסובלנות כלפי אנשים יותר מדי אניני-טעם, והקטע הזה של לסכם דברים בגלל אירוע שכתוב בלוח-השנה.

ובכלל, די פאתטי לראות כמה אני עסוק בהתבגרות, בשערות הלבנות, ובפצעים שיותר קשה להם להחלים עם הגיל, וכמה כל הדבר הזה שאני עושה כבר שנה (פחות יום) בכל שבוע, נועד רק כדי ללמד אותי שהתבגרתי – אמנם בכל מיני רבדים, אבל עדיין זה מאוד חד-מימדי.
אבל לפחות אני מזדקן בכבוד, כך אני אומר לעצמי. אני מקבל באהבה את השינויים הדיגיטליים של החיים - או לפחות מאבד את הזכרון בקצב שמבטיח לי שלא יהיה לי למה להתגעגע. גם זה משהו.

כשהייתי בתיכון הראתה לנו המורה לכימיה איך מכינים ניילון: שני חומרים שקופים שנמצאים זה מעל זה באיזו כוס, נראים בדיוק אותו הדבר, אבל לא מתערבבים. ורק בתפר הדק שביניהם נוצר קרום מוצק ועדין שאותו אפשר למשוך, ואז נוצר ממנו עוד, ועוד, ועוד.
וזהו ההווה. התפר הדק הזה שבין תמיסת העתיד לתרכובת העבר. ורק בו נוצרים הדברים המוצקים, והוא החשוב ביותר, ולרוב גם המוזנח ביותר.
ואני חי את ההווה, כי הוא הדבר הכי בריא שאדם למוד פציעות ומחלות כמוני יכול למצוא. הוא השמחה האמיתית של המשפחה שאני בונה, והוא הגעגוע האמיתי שמתרחש אפילו בזמן אמת. וזה טוב לי, ואולי אפילו קצת מרגיע – כמו כל בריחה, רק באופן מודע ובהחלטה צלולה.

ואז אני עושה את הטעות ומחליט שוב לסכם משהו, רק בגלל שהתאריכון מראה שעברה שנה פחות יום, ומכניס את עצמי בכוח למלכודת הזאת של "משבר השנה השניה": המקום שבו כל חוויה נראית כאילו היא מאבדת את הקסם שלה בגלל שהיא עומדת לקרות שוב. ואני שוכח שזאת אשליה, שזה קשקוש, כי ההווה הזה תמיד מייצר חוויות חדשות, ואף-אחד לא מכריח אותי לכתוב בפעם השניה על אותו נושא.
ולכן זאת הפעם האחרונה שאכתוב משהו לכבוד יום השנה.

עוד התמכרות אחת ודי

בשבוע שעבר קמה זעקה בקרב חובבי האלכוהול וחובבי הזעקות, על כך ששוב העלו את המס על הוודקה והערק. לי, כמובן, זה לא נוגע – כי אני שותה רק וויסקי איכותי בן 21 שנים, אבל זאת כנראה דרכו של העולם: הממשלה מעלה מסים על מוצרים כמו סיגריות, אלכוהול, דלק, ותחליפי-חלב, והאזרחים, מתוך ייאוש ונסיון בריחה מהמציאות הקשה הזאת, מתמכרים בדיוק לאותם מוצרים.

לכל דבר אפשר להתמכר. תסמכו על המין האנושי, שאם אפשר לאכול את זה, לשתות את זה, או סתם להמציא לזה כינוי סלנג – אפשר גם להתמכר לזה. אנשים כנראה מחפשים את הבריחה מהשיגרה, ומוצאים נחמה באימוץ שיגרה אחרת. אנשים זקוקים לטקסים הקטנים האלה, ההרגלים שמעצבים אותם, ולא שמים לב לרגע שבו התבלין הופך למזון – הרגע החמקמק הזה שבו כבר פחות נהנים מהדבר, ויותר נהנים מלדבר עליו באיזו תחושה שזה משהו שרק אנחנו יכולים להבין. תחושה שבדרך-כלל גם מאוד מוצדקת, כי בעיני כל השאר הדבר הזה הוא שטות גמורה שמבזבזת לנו את החיים.

כי העניין הוא שמי שמגלה לך שאתה מכור למשהו, יכול להיות רק מישהו שלא מכור לאותו הדבר. רק הוא יכול לראות מהצד את המחיר שאתה משלם, ורק הוא יכול לא להבין מה אתה מוצא בזה – למרות שגם הוא כנראה מכור למשהו ומשלם את אותו מחיר, אפילו אם לפעמים המשהו הזה הוא סתם צדקנות או פלישה לפרטיות של אחרים.
והתשובה לשאלה הגדולה – איזה מחיר אנחנו מוכנים לשלם תמורת אותה שיגרה שאנחנו מאמצים, וכמה מס אנחנו מוכנים לספוג מהממשלה, או מהמשפחה, או מהחברים, או מעצמנו – היא בעצם מאוד פשוטה: המחיר הוא בדיוק היכולת הזאת שאנחנו מאמצים, להיות מעולים בכל שאר הדברים שאנחנו חייבים לעשות, רק כדי לפנות מהר יותר את הדרך לדבר האמיתי, שבאמת חייבים לעשות, כי מכורים אליו.

כן, להיות מכור למשהו זה מצב נורא. ויש רק דבר אחד יותר גרוע מזה: לא להיות מכור לכלום, כמוני.

כי אצלי, אם כבר, הבעיה היא תמיד הפוכה. בזמן שמסביבי כולם מכורים לעבודה, לקניות באינטרנט, למשחקי מחשב, לפורנו, לסביח, או לכל אלה ביחד – אני כבר מתחיל להרגיש לא נוח שבגילי המתקדם אין שום דבר שהצלחתי להתמיד בו באמת. עם השנים הרגתי דגי-נוי, ייבשתי צמחי-תבלין, פגעתי פגיעה אנושה בשורת הרווח של חברת "קוקה-קולה", ובאופן כללי אכזבתי הרבה אנשים. כי אם יש משהו שאנשים לא אוהבים, זה לפגוש אדם שבכל כמה שנים נראה אחרת, מתלבש אחרת, ומסרב לאכול את מה שמציעים לו. אנשים, מסתבר, אוהבים את מה שהם מכירים ואת השיגרה שלהם. וחלק מהשיגרה הזאת היא הידיעה שלחברים שלהם יש שיגרה, ועדיף שתהיה דפוקה יותר משלהם.

וניסיתי, באמת שניסיתי.

הלכתי כמה פעמים לקזינו, ועשיתי הכל כמו שצריך: לבשתי חליפה יפה, הסתובבתי שם עם פרצוף זחוח ומנצח, והפסדתי מאות שקלים בתוך דקות – והשתעממתי נורא. לקחתי כמה ימי חופשה מהעבודה, סגרתי את התריסים, וחפרתי את כל אתרי הפורנו עד לפינות שאפילו הם לא ידעו שקיימות אצלם – אבל אז הם פתאום ביקשו כסף. קניתי וויסקי משובח שאני מאוד אוהב לספר עליו ולהגיד שאני שותה ממנו – אבל איכשהו אף-פעם לא מצאתי את האירוע הממש-ממש חגיגי שיגרום לי להרגיש שאני ראוי לכוסית ממנו. והלכתי בכל שבוע לים, וידעתי בע"פ את ההרכב של ברצלונה, וקניתי ציוד צילום – אבל משום דבר לא הייתי מרוצה, ולשום דבר לא הצלחתי להתמכר באמת.

וזה נשמע דבר טוב, לדעת להשתנות, להסתגל, לא להינעל על סם אחד ולהפוך לתלוי בו. אבל עומס הגירויים והפיתויים שרק גובר בחיים הוא כמו רוח חורפית חזקה, שגורמת לכל אחד לחפש את הסלע היציב הזה שעליו אפשר לשבת, ולהגיד שלא מעניין אותך כלום חוץ מהמנה הבאה – של הסם, המשקה, או אפילו הסביח.

ובסופו של דבר, זאת הופכת להיות התמכרות בפני עצמה. זה להתמכר לנסיון להתמסר למשהו, להתמכר לנצחון, לחיפוש אחרי הדבר הבא. ומגיע גיל שבו גם הסביח עושה צרבת, גם הוויסקי הכי משובח כבר יותר צעיר ממך, ובעיקר הסם הזה של לראות בכל הרגל שהיה לך בעבר משהו מיותר ולא חשוב, כבר לא מעיד על בגרות, אלא על אפשרות מפחידה שכל מה שיש לך ילך לאיבוד, ושכל מה שישאר לך זאת אותה תחרות קטנה שאתה עורך בבוקר, מי יסתיים קודם – הקפה או הסיגריה, כשכל מה שאתה יכול להציע לעצמך כפרס הוא עוד קפה. או עוד סיגריה.

אז אולי יש גם משהו טוב בזה שהעלו את המסים על כל הסמים המתוחכמים. אולי סוף-סוף אצליח להתמכר לחיים הפשוטים והרגילים שלי.