ההיפך מלצאת מהשיגרה

השבוע אני מסיים עבודה על פרויקט ארוך ומתיש. פרויקט שנמשך כבר כמה חודשים, שבהם – שלא כהרגלי – לא עבדתי מהבית, לא הייתי חופשי לבחור את השעות ואת מוסיקת הרקע, ולפעמים אפילו נאלצתי לוותר על הקפה של הבוקר, ולהסתפק בקריאת עיתון דרך הסמארטפון, בלי ללכלך את הידיים.

הבטחתי לעצמי לפחות שבוע של חופש כשהפרויקט הזה יגיע לסיומו. רק שיש לי כל-כך הרבה תוכניות שדחיתי לשבוע הזה, שכנראה לא אוכל באמת לנוח בו. אבל בסוף זה יקרה. יש בי אמונה וכמיהה, ואני לא אשקוט עד שאהיה רגוע. אם לא לשבוע, אז לפחות ליום אחד. מיד אחרי שאסיים לריב עם כל חברות התקשורת והביטוח, לקרוא את כל העיתונים של הבוקר, לעשות סדר בבית ובקבצים שהתפזרו סביבי, ואולי גם קצת לישון.

ואז אחזור לשיגרה שלי. כלומר, כשאצליח סוף-סוף לנסח אותה ולהחליט מהי. כי בין כל המשימות והקבצים קצת איבדתי אותה, ולא במובן הפשוט שלא היה לי זמן אליה, אלא במובן העמוק והנוזלי של החיים שמאלצים אותך להתרגל כל הזמן לסדרי-יום וסדרי-עולם חדשים. במובן של ההתרגשות לקראת דייט ראשון כדי להכיר אותה, ולדעת מי היא בכלל.

ובינתיים אני מנסה להאחז בתחליף הזול והמשלה של ההרגלים והטקסים הקטנים. מקפיד לשכוח בכל יום להאכיל את הדגים ולהשקות את האדניות, מסמן הודעות דוא"ל חשובות בדגלונים קטנים שלאט לאט הופכים דהויים ומרוטים, ונאחז באדיקות בקפה של שישי בבוקר, גם כשמאיימים על זה עניינים אחרים כמו יום-ההולדת הגדול של אמא, פסטיבל החודש-לדת של הילדה, חיידק סטרפטוקוקוס אכזר, או סופת רעמים וברד.
אבל הקפה חזק מהכל, כי הרי קפה – תפקידו לא לעורר, אלא להרגיע. להגיד לך בקולו הכהה והעמוק שיש עוד משהו שנשאר קבוע בחיים האלה. משהו שגרתי. משהו שאני זה שקובע ומחליט שיהיה.

אנשים מוזרים לפעמים – הם שונאים את השיגרה. הם רואים בה אויב שצריך להביס. הם רואים בה אש שמאיימת לשרוף את שדות האושר שלהם, להציף אותם בבדידות ובעצב של חיוכים מזוייפים.
ורק אני כנראה מתעקש להחזיק בדעות לא שגרתיות. להאחז בשיגרה, או בכמיהה אליה, כמו שמחזיקים את מוט האוהל בסופה. ואני מנסה להסביר לעצמי את זה, רק כדי להיות בטוח שלא מדובר באיזה שגעון זמני, או שסתם נמאס לי מהשיגרה הזמנית המחליפה, או שמשעמם לי כי אין יותר עיתונים לקרוא.
ואין לי תשובה טובה. כי לפעמים שיגרה בונה, ולפעמים שיגרה הורסת. ובכל מקרה, אין זמן לחשוב על הדברים האלה. במיוחד כשצריך לשמור זמן לקפה ביום שישי, להמשך סיבוב ההופעות של יום-ההולדת ביום שבת, ולתכנון הקפדני של השבוע הבא – שיהיה כמובן הכי לא שגרתי שאפשר.

כי בסופו של דבר, אחרי שנים של נסיונות ואכזבות, אתה מבין שאין כזה דבר "שיגרה", בדיוק כמו שאין "אושר". שני אלה הם בני-זוג שיושבים בדייט ראשון אינסופי ונצחי, מנסים להכיר את עצמם. והם לא מבינים ששניהם – גם השיגרה וגם האושר – הם רק אוספים של רגעים קטנים שמתקבצים בכוח תחת מטריה אחת.
הרי מהו האושר אם לא איזה סיפור יפה שאתה מספר לעצמך לפני השינה, ורובו לא באמת קיים, ואתה רק מנסה לבנות אותו ולהיבנות ממנו?
ומהי השיגרה אם לא הנסיון המתמיד להרגיש שאתה רגוע ובטוח, הנסיון האינסופי ליישר את הקרקע של שדות החיים, כדי שאפשר יהיה באמת לאהוב את הרגעים הקטנים האלה שבהם פתאום מתגלה משהו חדש ולא מוכר?
נניח, איזו חגיגת יום-הולדת, מילה מפתיעה של הילדה, הגשמה של חלום ישן. משהו שמעלה פתאום חיוך חדש, שאפשר לתפור לתוך הסיפור החמקמק והרופף שנקרא "אושר".