הוא צבעוני, קטן, חמוד, קצת איטי – אבל גם לא יקר. הוא טאבלט קצת מנוון, מותאם במיוחד לילדים – כלומר עם תכונות שמיועדות לעצבן ולאכזב ילדים, בניגוד לתכונות המעצבנות והמאכזבות שאנחנו מכירים מהטאבלטים שלנו.
ובכל זאת, קניתי אותו במתנה לילדה שלי ליום ההולדת.
וזה לא קרה בלי התלבטות ובלי מאבק פנימי, שלמען האמת עדיין נמשך – כי כמו הטאבלט, גם אני קצת איטי, אם לא בהחלטות שלי, אז בעיבוד שלהן.
אנחנו אלופים בנוסטלגיה. בלהתרפק על כמה פעם הכל היה יותר פשוט ולכן כמובן יותר טוב. אלופים בלספר איך פעם היינו משחקים "מדרכות" ברחוב, בלי שיהיה לנו טלפון סלולרי מאמא ואבא, ואיך פעם היה רק ערוץ אחד, וצעצוע אחד, והגלידה היתה בשחור-לבן, והיינו מאושרים כי ידענו שניזכר בזה בערגה.
כן, פעם העולם היה פשוט יותר. מה שגורם לנו לפעמים לשכוח שכל זה לא רלוונטי – כי היום הוא כבר לא כזה. הימים ההם, שאפילו לא היתה לנו ספרת ביקורת בתעודת הזהות, התחלפו בימים אחרים, שבהם קשה לנו אפילו למצוא כתובת דוא"ל פנויה לזהות הדיגיטלית שלנו – זאת שבעזרתה אפשר למצוא דיל יותר טוב לטאבלט שאנחנו רוצים לקנות.
כשהאחיינים שלי היו בני שנתיים – כמו הילדה שלי היום – ראיתי איך עבורם אין "טלויזיה" ו-"שלט רחוק". עבורם היה מכשיר אחד, שחלקו ניצב מולם, וחלקו האחר מונח בכף-ידם. וההבדל הזה כל-כך עמוק ומשמעותי, שעד היום אני לא באמת מבין אותו עד הסוף. אנחנו הדור שלעולם לא ידבר באופן טבעי בשפת הטכנולוגיה, גם אם אנחנו מנסים להתפרנס מזה. אנחנו הדור שצריך את הדור הבא, כדי שיתרגם לנו וישאיר אותנו נפעמים, ועדיין לא מבינים עד הסוף.
והילדה הזאת – היא ממילא רואה איך בערב אנחנו יושבים ומנסים ללהטט בצורה מסורבלת בין המחשב הנייד לסמארטפון, מנסים להאחז לעוד כמה רגעים ביתרון הזמני שיש לנו עליה, בדיוק כשזה לא מתאים. איך אנחנו בולמים ומאיצים בפתאומיות גמלונית על אוטוסטרדת המידע, לא יודעים באיזו רשת חברתית כדאי לבחור כדי לשתף את התמונה החדשה שלה, לא יודעים מתי, ועדיין מתעצבנים כשאנחנו יושבים מול מישהו והעיניים שלו שקועות עמוק בסמארטפון.
את המחשב הראשון שלי קנו לי בגיל 14 בערך. אינטרנט לא היה אז, אבל זה לא מנע ממני לשבור את הגב בשעות של ישיבה לילית מולו, על כיסא עץ פשוט ולא נוח – כי כאלה היו הכסאות פעם – בנסיון לגרום לו לעשות את מה שאני רוצה שיעשה.
והטאבלט הזה, הוא מותאם לילדים – יש בו אפשרות להגביל את שעות הפעולה, ולעקוב אחרי סטטיסטיקות השימוש, ואני אומר לעצמי שאולי זה חלק מחינוך שיותר מתאים לעידן הדיגיטלי הזה – איך לדעת מתי וכמה, איך לדעת לאזן, איך לדעת ללהטט בצורה לא מסורבלת בעולם הזה שמוקף בטכנולוגיה. ואני אומר לעצמי שאולי הטאבלט הזה הוא רק הדרך לדעת שטאבלט הוא לא הכל. הוא עוד אפשרות אחת בין כל שאר האפשרויות. הוא לא מחליף את הספרים וכלי הנגינה, הוא לא הורג את העיתונות המודפסת, והוא לא יצור שטני ופאטאליסטי כמו שהדור שלנו נוטה להתיחס אליו, אלא מתווסף בהרמוניה לכל הדברים האחרים, בדרכים שאנחנו לא יכולים לתפוס. כי אנחנו הדור שלא יודע לנהוג. אנחנו הדור של או-או. הדור של השחור-לבן.
והוא הרי גם לא אידאלי. הוא איטי, ומעצבן לפעמים, ולא תמיד עושה את מה שרוצים ממנו. אבל מהם החיים אם לא מאבק מתמיד במגבלות שמטילה הסביבה, ומהם החיים הדיגיטליים שלנו אם לא הנסיון להוציא בכל פעם טיפה יותר ממה שהטכנולוגיה מאפשרת לנו. אפשר לראות גם את זה כסוג של חינוך, אני אומר לעצמי. הכנה לחיים עצמם, אולי.
ואולי, רק אולי, אני באמת טועה כאן בגדול. הרי הכי קל ליפול למלכודת הזאת של הרציונליזציה וההסברים הגדולים בדיעבד, כי קשה להודות שאולי כל התיאוריה הזאת שגויה באופן איום ונורא. אבל מצד שני, עוד יותר קשה להודות שלי אין באמת כלים לדעת את זה. אני לא מכיר באמת את העתיד. זאת הפעם הראשונה שלי איתו, ואני רק מנסה להילחם במגבלות של הסביבה. אבל אני אומר לעצמי, שהרי ככה זה בכל דבר שאנחנו עושים בגידול הילדים שלנו. והטאבלט הזה הוא רק סמל. הוא סמל לפחד הזה לטעות איתם, לעשות את הדבר הלא נכון. או סמל לפחד אחר: שנלמד אותם הכל באופן מושלם, אבל רק על החיים שהיו לנו.
בעקבות טור זה, התראיינתי לתוכנית "לא סותם ת'פה" עם אראל סג"ל ועמיחי אתאלי בגלי ישראל. להאזנה לראיון לחצו כאן.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה