יום חמישי, 5 בדצמבר 2013

איכשהו גיבור

בכל יום של שבוע החג שחלף הילדה חזרה מהגן עם שיר חדש, חנוכיה חדשה, וחיקוי חדש של הגננת שמזהירה שאסור לגעת באש. אבל עכשיו זה עדיין משחק ילדים. עוד מעט היא תגדל, ואז היא תתחיל ללמוד גם על האתוס האמיתי של חנוכה – נצחון המעטים על הרבים כנגד כל הסיכויים, סיפורי הגבורה, וזה שעדיין אסור בשום אופן לגעת בנרות. זה באמת מסוכן.

כי זה הרי תמיד האתוס שמלווה את חיינו. מיהודה המקבי עם האש בהרי ירושלים, ועד למאיר הר-ציון עם סכין בין השיניים ומבט מפרק הרים בעיניים. וזה נהדר, עד שאני מבין שכשאני עומד מולה אני פתאום זה שהיא נושאת אליו מבט קטן ומלא תקווה, ואני בעיניה הגיבור שצריך להגיד לה לא לפחד מהכלב שהיא מלטפת בדרך חזרה מהגן. אני, שבעצמי נרתע קצת מליקוקי כלבים. אני, זה שאין לו אומץ אפילו לסיים להעלות על הכתב את כל סיפורי הגבורה האמיתיים של סבא שלו ביערות אירופה כשהנאצים חוגגים מסביב. אני, שבגילי כבר אין לי כוח להיות גיבור.

אבל האתוס הזה תמיד נשאר, תמיד מאתגר, ותמיד מפריע לשלמות הנפשית. כשהייתי בצבא נפצעתי בפעילות מבצעית. כולם תמיד רוצים לשמוע את הסיפור הזה, וזה הכי קל לעוות את ההיסטוריה ואת הביוגרפיה הפרטית, ולהפוך את זה לסיפור הגבורה שזה לא. אבל אני מפחד לשקר, אז אני מספר תמיד דווקא את הסיפור על השודד ההוא באמסטרדם, שבאיומי סכין נטל ממני כמה גרושים, ואני בתגובה שברתי לו את הידיים וזרקתי אותו לאחת התעלות הציוריות שם. רק שגם זה קרה רק בדמיוני הציורי, ואפילו שם זה החזיק מעמד רק עד שפגשתי את הבחורה ההיא בפריז, שציירה לי דמיונות חדשים.

לכל אחד יש איזה סיפור גבורה אישי שהוא אוהב לספר. אבל איכשהו, סיפורי הגבורה שלי תמיד קשורים דווקא בזה שהצלחתי להתאפק, במקום להיות חכם על חלשים או לפצות בצעקות על בעיות באגו ובבטחון העצמי. כי בסופו של דבר גם אני רוצה להרגיש גיבור, וגם אני יודע לעוות את הביוגרפיה שלי בהתאם, ולהציג את האיפוק והזהירות שלי כגבורה.
אבל עבור אנשים כמוני, בניית ביוגרפיה היא עבודה קשה. צריך להתמיד במשהו, ולא מספיק רק סיפור גבורה אחד שינציח אותך. מצד שני, גם גיבורים אמיתיים עלולים ליפול. הרי בסוף לא רק שלא זוכרים מי היה הסגן של בר-כוכבא, אלא אפילו את בר-כוכבא עצמו זוכרים דרך איזה משפט אחד בודד שמתאר אותו, או לפעמים אפילו רק כרחוב הזה שבו חונים כשנוסעים לדיזנגוף סנטר.

הבעיה היא שאי-אפשר לברוח מזה. אנשים אוהבים את התחרות, וגם ההתעלמות ממנה היא סוג של תחרות. אנשים אוהבים לחשוב שמתחת לבגדים הרגילים שלהם הם בעצם משהו אחר, והסכנה היא שבסוף הם גם משתכנעים בזה, אפילו אם זה כרוך בלגעת באש, או בללבוש תחתונים מעל מכנסי טייץ. וזה מוזר, בגלל שיוצא שאנחנו מרגישים הכי שלמים עם עצמנו דווקא ברגעים שאנחנו יוצרים לעצמנו את הדמות שאף פעם לא נהיה. והשאלה הזאת, מי אני בעצם, לא נרגעת עם השנים. היא רק מקבלת ניסוח קצת שונה, כשבגילי המתקדם ובמעמדי הלא-קיים אני כבר מתחיל לחשוב מה ישאר ממני בעיני האחרים. איזה משפט אחד בודד יוכל לתאר אותי. איזה גיבור ישאר ממני בעיני הילדה הזאת, אם יש לי רק חוסר נסיון בתעוזה, ורק עיטורי פחד מרגע האמת.

ואני לוקח אותה שוב לגן בבוקר – בוקר נדיר בשגרתיות שלו, בין חנוכה, לאמא-שבת שלה, וליום-ההולדת שלה. כי החוכמה היא להיות גיבור ומיוחד גם בימים רגילים כאלה. ואני מושיב אותה על הכתפיים שלי, ומתעלם בגבורה מכאבי הגב ההולכים ומצטברים, וחוזר הביתה להמשיך לחלום, ולכתוב לה עוד פרק במה שאשאיר לה אחרי, כדי שהיא תדע שלא סתם הייתי כל מה שהיא תחשוב בלי שום הצדקה שהייתי, אלא שהייתי כזה בגללה – בגלל שהיא היתה הסיבה שהעזתי לעשות דברים.

אין תגובות :

הוסף רשומת תגובה