היפוכו של הלב העיקש

"עיקש לב לא ימצא טוב, ונהפך בלשונו ייפול ברעה" (משלי, י"ז, 20)

בשבוע הבא אשקם את שני האקווריומים של הבית. אנקה הכל, אמלא במים חדשים, אפעיל שוב את טירטור המשאבה, אבנה בקפידה את סביבת החיים הבקטריאלית, ואקנה דגים חדשים ויפים, להנאת כולם. אולי חוץ מהדגים עצמם.
אין מנוס ואין ברירה. צריך לחזור ולהתמיד בתחביב הישן הזה, כי זה מה שהבטחתי לעצמי ולילדה, כמו שבכל יום ובכל שבוע אני מבטיח את זה, כבר במשך שנה בערך.

אבל הפעם זה שונה. כי הפעם הבטחתי את זה בראש השנה, וידוע שהבטחות של ראש השנה הן בעצם החלטות של התחדשות ושל הזדמנות לשנות דברים בשנה הקרובה. כמו שקורה בעצם בכל תחילת שבוע, או בכל בוקר. עד שמגיע הרגע הזה, נגיד בצהרי יום שני, או במוצאי יום-הכיפורים, שבו אני עייף מדי ומשכנע את עצמי שבעצם לא צריך.

אני חושב שאם יש משהו קבוע אצלי, זה כנראה חוסר היכולת להתמיד בדברים. אבל מסתבר שהדגים באקווריום, התבלינים באדנית, וההרגל לסדר את המיטה יפה בכל בוקר – כל אלה היו רק משחק ילדים. כי הפחד האמיתי נולד אצלי ברגע שהפכתי לאבא – וזה היה דווקא משהו שאף-אחד לא סיפר לי עליו: זה היה הפחד לא להתמיד.
זה לא בדיוק הפחד הידוע מהשיגרה, וזה לא ממש הפחד המוכר מהשחיקה. זה הפחד הזה שיום אחד יקרה לי מה שכבר קרה לי בעבר. שאפסיק להתעקש ולהתמיד, שאוותר. שאתן לדברים לקרות ואגלה מה קרה איתם מאוחר מדי. זה הפחד להפסיק לרצות, או לקוות שהדברים יגיעו ויקרו גם אם אני לא אביא אותם ואתעקש שהם יקרו.

אולי המזל שלי הוא שהילדה ירשה ממני את החיבה לטקסים הקטנים שעושים את השיגרה, ושיוצרים את האשליה שאנחנו מתעקשים ומתמידים בדברים. ובינתיים זה נוח ככה, להאכיל את הדגים בכל בוקר, להשקות את התבלינים באדנית, ולחזור על אותה אמבטיה ואותם שירים בכל ערב.

אבל זה בדיוק כמו התחביב המוזר שלי לצפות שוב ושוב רק בסרטים שכבר ראיתי בעבר. תחביב שתוקע אותי כבר שנים מול השיגרה הרגועה של ג'פרי ליבובסקי, ועולם האשליה של המטריקס. כאילו לשם זרמה הלבה הרותחת של העקשנות שתמיד אמרו שיש לי, ושם היא נשארה. עם הגאווה ההכרחית הזאת להגיד שהנה, אני עדיין אותו פרד רגזן שאסור להתווכח איתו, ועם הפחד השני – לגדול להיות זקן שתקוע בזמן, ושכל מה שנשאר לו הם זכרונות מומתקים באופן מלאכותי, ושירים באמבטיה ריקה.

ואולי הבעיה שלי בעצם היא שאני לא יודע להחליט. בעיקר לא יודע להחליט אם אני עקשן, כמו שאומרים עלי, או וותרן, כמו שאני מתעקש לחשוב. כי הסכנה היא שלפעמים הוותרנות הופכת לשיגרה, או שההתעקשות כבר הופכת להרגל, ואתה שוכח למה התחלת בכלל. וזה הפחד השלישי, והגרוע מכולם: הפחד לדעת שבחרתי את הדבר הנכון להתמיד בו, ושלא ויתרתי על הדבר הלא נכון להתעקש עליו. כי נכון שרק חמור לא משנה את דעתו, אבל מצד שני גם צלופח זאת לא מחמאה גדולה.

אומרים שהדרך הכי טובה לענות על השאלה "מהי התכונה השלילית שלך" בראיון עבודה, היא דווקא לא – כמו שרבים נוהגים לעשות – להתחכם עם איזו תכונה חיובית, אלא דווקא לומר את האמת בכנות. כלומר, אם אתה רוצח סדרתי אולי עדיף בכל זאת שתגיד "אני יודע לנטרל הפרעות בצורה יסודית ועקבית", אבל לתכונות שליליות רבות אחרות, באורח פלא, מסתבר שגם מנהלים יודעים להתחבר.
הבעיה היא אחרת. הבעיה היא שלרוב אנחנו בעצמנו לא יודעים להתבונן פנימה ולהתחבר לתכונות השליליות שלנו. במקומות שבהם אנחנו מתעקשים הכי הרבה עם אחרים, שם אנחנו פתאום מוותרים לעצמנו.
וזה כנראה לב העניין ביום-הכיפורים. הדבר הקטן והקשה והמטריד הזה שנקרא "ביקורת עצמית", והדבר העוד יותר קשה – להתעקש עליה ולהתמיד בה כמו אוכל ומים, לא רק לדגים ולעציצים. שנה אחרי שנה, שבוע אחרי שבוע, ויום אחרי יום.