בכל שבוע זה קורה. בכל רחבי הארץ הם מתכנסים, קבוצות של חברים, ומשפחות עם ילדים, שהתלבשו במיוחד לכבוד האירוע, מלאי הרגשת חגיגיות ומחויבות, כדי לקיים את מסורת השבת שעוברת מדור לדור.
אבל לא כולם יוצאים לפיקניקים וטיולים. יש כמובן גם את האנשים הדתיים, שהולכים לבית-הכנסת.
כך או כך, כחוט השני בני-ישראל מקפידים כבר במשך דורות לקדש את השבת, או לפחות לספר לעצמם את הסיפור על קידוש השבת. אבל הסיפור הזה לא מתחיל בערב שבת. הוא מתחיל דווקא ביום שבו מורגשת רוח השבת יותר מכל – יום ראשון.
כי בכל יום ראשון, ביחד עם התוכניות הגדולות ותחושת הדף החדש, מתחילה גם הספירה לאחור לקראת השבת הבאה. כשהיה לנו בית-מקדש, היו הלוויים אומרים פעמיים בכל יום מזמור תהילים, שיעזור להם להחזיק מעמד בעבודה הקשה. השריד שנשאר מהמנהג הזה הוא "שיר של יום" בתפילת שחרית, ומשפטים כמו "אוף, איך רק יום שני" או "וואו, איך השבוע הזה טס בלי שהספקנו כלום", שנאמרים בכל בוקר במקומות עבודה בכל רחבי הארץ.
וככה, גם אני בכל פעם מגיע מותש לסוף השבוע, מבטיח לעצמי שהנה סוף-סוף בשבת הזאת אני אצליח לנוח ולישון, רק כדי לגלות שבשבת אני נאלץ לעבוד יותר קשה, בעיקר בנסיון לבחור איך למלא את הזמן ומה התוכניות. כי יותר מששמרו בני-ישראל את השבת, הם שמרו בו-זמנית על התחושה שהם מתים כבר להגיע לשם, ועל החרדה הקבועה של "מה עושים כדי לעבור את השבת הזאת בשלום".
אבל אני, שכבר איבדתי לבלי שוב את הגיל הזה ואת הכבוד, חוזר הביתה, ומבלה את ערב שבת בזמן איכות עם אשתי, כשאנחנו יושבים יחד בסלון ועושים זה לזו לייקים על קישורים ששיתפנו כל השבוע בפייסבוק. וזה עדיין עדיף על לצפות במהדורות החדשות ובתוכניות האירוח הישנות בטלויזיה.
ובבוקר שבת אנחנו פותחים את תוכניות המבצע המפורטות, אורזים את התיקים, הילדים והרהיטים, ויוצאים באופן ספונטני לטיול או לפיקניק, עם תפילה קטנה בלב שעשינו את זה מספיק מהר לפני שיתחילו הפקקים. ככה זה אצל החילונים – מתפרנסים ומחפשים את המנוחה כל השבוע, כדי לבזבז כסף ולהתעייף בשבת במרכזי קניות ואטרקציות. מזל שיש עוד דבר אחד שמאחד את כל הזרמים בעם הזה – שנת הצהריים הקדושה.
והכל היה יכול להיות בסדר, באמת. יום אחד בשבוע שמוקדש לעצמך, למשפחה, למנוחה, לתפילות, ואפילו לבילוי אינטימי בנמל תל-אביב. כי השבת היא מקודשת, והיא יפה, ותמיד יש בה אווירה אחרת ובריזה נעימה לנפש. ומעבר לכל התלונות וכאבי הגב, יש בכל שבת ובכל גירסה שלה כוח להגן עלינו גם מפני השבוע שחלף, גם מפני השבוע שיגיע, וגם מפניה עצמה.
עד שמגיעים החגים, ומשבשים את כל השיגרה הנעימה הזאת. ואיכשהו – המדע עדיין לא הצליח לפענח את התופעה – תמיד יוצא שהחגים "מתחברים לשבת", ויוצרים רצף אינסופי של ימי ראשון שהם בעצם ימי חמישי, ימי רביעי שהם בעצם ימי שישי, וימי חול שהם שבתות ארוכות, שאין אף תוכנית חומש טובה לצליחה שלהם.
יש רק פתרון אחד להציל את עצמנו, לפני ששבת-היתר הזאת משתלטת לחלוטין על החיים, ולפני שאנחנו שוכחים את הערך העצום של הרגעים הקטנים והקדושים האלה. והוא פתרון מאוד לא פשוט ליישום, אבל גם בלתי-נמנע: אני צריך שבת אחת רגילה, סתווית, רגועה, עם המשפחה. כזאת שתציף אותי בדמעות של אושר לפני השינה, כמו פעם.
עוד מעט, אני מבטיח. מיד אחרי סוף-השבוע של הנופש המשפחתי המסורתי, הממשמש ובא.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה