יום חמישי, 26 בספטמבר 2013

מן החוץ אל השפה


לילה אחד הילדה אמרה לי "אבא, תביא את המַרְקָה ". בחיפושי אחרי למה לעזאזל היא מתכוונת, מצאתי בחושך כל מיני מילים מוזרות וצללים חיוורים שלהן, וזה קצת הפחיד אותי, אז הדלקתי פנס. אותי זה הרגיע, אותה זה ממש שימח. ואז הכל היה פתאום ברור. מַרְקָה זה פנס.

זה חמוד שילדים משבשים וממציאים מילים. אנחנו אוהבים להתענג על זה, לכתוב את זה על הכריכה הפנימית של אלבום התמונות, ואז לשכוח. אנחנו אומרים שזה חמוד, אבל מרגישים קצת מיותרים ומוגזמים כשאנחנו מתלהבים מזה, כי זה קורה לכל הילדים ולכל ההורים, אז אנחנו אומרים שזאת סתם התלהבות מילד ראשון, או מילד בכלל, ומשתדלים להתלהב בצנעה ובשקט, ולא בפומבי.
אבל האמת היא שזה תירוץ. האמת היא שזה מעורר בי קנאה וגעגוע. אני מקנא ביכולת הזאת, שכבר לא תחזור, לשחק במילים, להשתמש בהן כחומר-גלם ולא כאינטרס, ולפסל בהן כמו בפלסטלינה – בלי להזדקק לקביים האלה של החשיבה המבוגרת והקשיחה מדי – למשל קביים כמו המילה "כמו".

וככל שאנחנו מזדקנים, אנחנו גם מדברים לאט יותר – אפילו אם אנחנו שדר כדורגל דרון אנריקאי. כאילו אנחנו מחשבים ומתכננים כל מילה, רק לא לטעות. כי אין זמן לטעות. כי משא הזמן שמכביד עלינו הוא עול המותר והאסור שצברנו כל השנים האלה.
אז אנחנו מלמדים את הילדים שאסור להגיד "שתי צבעים", כי אלה "שני צבעים", אבל באותו זמן מלמדים גם שאסור להגיד "מַרְקָה", כי קוראים לזה "פנס", ואם לא נגיד "פנס" אף אחד לא יבין אותנו – אלא אם הגענו למעלה הגבוהה הזאת שאנשים באמת עושים מאמצים ומשקיעים זמן כדי להבין אותנו, כי אנחנו אנשים מספיק חשובים, או נחשבים, או לחלופין ילדים ממש קטנים.

"מוות וחיים ביד הלשון", לימד אותנו הציטוט הידוע מספר משלי, ואנחנו חוזרים ואומרים את זה לעצמנו – אומרים במילים, בלשון, ובכך חורצים את הדין של עצמנו להיות כאלה שחושבים שהשפה שלנו יוצרת את המציאות, ושחשוב לבחור תמיד במילים הנכונות.

כי זה קל לנו יותר לשים לב לרגעים שבהם השפה בונה את המציאות. אבל באותו זמן, בשקט בשקט, המציאות הרבה יותר חזקה בהשפעה על השפה שלנו. במציאות החיים הישראלית, למשל, התרגלנו כל-כך לחיות על חרבנו, עד שקשה לנו להבין דברים בלי לקרוא להם בביטויים עבריים מעודנים כמו "מלחמה בעוני", "בטחון תעסוקתי" או "סייל פיצוץ".
או זה שהדרך היחידה שלנו להתמודד עם הסתירות הקיומיות שלנו, היא להשתמש בביטויים מבולבלים כמו "חול המועד", "המבורגר צמחוני", או "אקדמיה ללשון עברית".
או זה שתמיד מספרים לנו שבעוד שאנחנו סתם אומרים "שלג", כי זה רק פעם בשנה, ורק בירושלים, הרי שבשפת האסקימואים יש עשרים מילים שונות כדי לתאר באופן מדוייק את כל סוגי השלג.
או זה שבכלל קוראים להם "אינואיטים", ולא "אסקימואים".
או זה ש"כושים" היתה פעם מילה לגיטימית לגמרי, אבל אף-אחד כבר לא זוכר את זה, כי זה היה בתקופה די רחוקה, כשהם עצמם היו טיפה פחות לגיטימיים.
או למשל המיתוס הזה שבסינית המילה "משבר" והמילה "הזדמנות" הן אותה מילה – כי התרבות שלהם היא חכמה ועתיקה, ויש בה הרבה פתגמים שמתאימים לספרי שיווק וניהול חדשניים.
או זה שבסינית המילה "פתגם" היא בעצם אותה מילה ל-"המערבי הטיפש שלא מבין כלום".

קשה לשחק במילים בגיל מבוגר, מאותה סיבה שקשה ללמוד שפה בגיל מבוגר. הסחוסים של השלד הלשוני שלנו הופכים קשיחים, והגמישות מפנה את מקומה לטובת הצורך שיבינו אותנו, שהוא כנראה רק עוד ביטוי לצורך שלנו באהבה ובשייכות – הצורך הזה שגורם לנו לכל המשברים שאחר-כך אנחנו צריכים לדבר עליהם על הפסיכולוג, אבל כבר לא יכולים למצוא את המילים הנכונות.

לפעמים, בחושך, יש לי רגע מואר כזה, שבו כל המילים הופכות פשוט לצלילים. אני לא חושב שיש מילים שיכולות לתאר בדיוק את התחושה הזאת של ההברות והצלילים שמתפרקים כמו טיפות מים באוויר. אבל שם, כשהכל מותר – כי הכל נשמע טיפשי ומלאכותי באותה מידה – אני מרגיש מאושר. כמו ילד, כמו מישהו שקרעו לו את החבלים ששומרים על הידיים שלו, כמו מישהו שלא זקוק ל"כמו".

הרגעים הנדירים האלה יכולים לנצח את ההרגשה התמידית של הנכון והלא-נכון. את הסיבה המסתורית לכך ש"יושן" זה לא בסדר, אבל נִמְחַג במקום "נחגוג" זה חמוד, ו"אבא יצחוק" ממש מעלה חיוך נעים.
אבל הרגעים האלה מזכירים גם שככל שהילדה שלי משמחת אותנו יותר כשהיא מצליחה להביע את עצמה במילים ולשוחח, ככה אנחנו נשכח את ההתלהבות שלנו מחוסר האכפתיות שלה אם אנחנו שמחים מזה או לא, ואת זה שלמרות מה שאנחנו חושבים, המציאות שלנו כמבוגרים היא בעצם די דלה, וכל מה שנשאר לנו זה רק משחקי-מילים מטופשים ורדודים, והערכה אילמת כלפי מי שבאמת יודע לא רק את משמעותה של כל מילה, אלא את המשמעות של "מילים".

אין תגובות :

הוסף רשומת תגובה