ראש לשועלים, אבל לפניך!

1. גם בלי לקרוא את הגליונות החגיגיים של עיתוני ראש-השנה, אני יכול להיות בטוח שהם מלאים ברשימות ומצעדים בנוסח "אנשי השנה של השנה החולפת", "שירי המלחמה של העשור", או "מצעד מאה רשימות ראש-השנה הטובות של כל הזמנים".

2. אנחנו רגילים לדרג דברים. זה מאוד לא נוח לחיות בעולם שבו הכל שוויוני ואין דרך לדעת איפה אנחנו נמצאים ביחס לאחרים, ואם רע לנו או טוב לנו עם הילדים והעבודה והמשכנתא והמירוץ למליון. אז קורה לפעמים שאנחנו מסדרים דברים במצעדים ורשימות בלי שבאמת הם שייכים לשם. לא נורא. זה מחיר סביר, ויש בטח דברים גרועים יותר.

3. מחיר סביר הוא גם מה שהבטיחה לי אותה הודעת דוא"ל מסתורית מהשבוע שעבר, שאמרה לי שהגיע הזמן שגם אני אקנה לעצמי לייקים לפייסבוק – כי לכולם כבר יש יותר ממני. אין ספק, מישהו שם למעלה ער למצוקות האמיתיות שלי.
בסוף, כמובן, לא קניתי. וזה לא בגלל שאני נגד פעולת החיבוב, או נגד קניית חברים. זה פשוט בגלל שחשדתי שעם המחיר הסביר שהם רוצים, אפילו שהיה זול מאוד, אני עלול לצאת פראייר וכל החברים האמיתיים שלי יגידו "פחחחחח" ויצחקו עלי.

4. כי לא באמת חשוב מה אנחנו קונים או מה אנחנו עושים עם החיים שלנו, העיקר שזה יהיה קצת יותר טוב ממה שיש לאחרים, והעיקר שלא נצא פראיירים – או לפחות שמישהו אחר יצא טיפה יותר פראייר מאיתנו ונוכל להרגיש יותר טוב עם עצמנו. כלומר, אולי הדשא של השכן יהיה ירוק יותר, אבל שלנו היה יותר זול, ואם כבר מדברים, הוא גם יותר גדול. "הכל יחסי", אמר פעם איינשטיין. או לפחות ככה כתבו באיזה גליון חג, ברשימת מאה הציטוטים הכי לא מדוייקים בהסטוריה.

5. הבעיה היא שזה לא נגמר בקופונים לחיתולים, דילים מטורפים להכל כלול, או בזה שאנחנו מוכנים לבזבז חצי שעה בפקקים ועוד שעה בתור בקופה רק כדי לספר שסל-הקניות שלנו לחג היה יותר זול בעשרים שקל ותשעים ותשע אגורות. הבעיה היא שהמזון האמיתי שלנו הוא התחרות עצמה. התחרות המתמדת הזאת על כל דבר שאפשר לחלום עליו. אני זוכר שכשהייתי ילד קיבלתי במתנה את ספר השיאים של גינס, והייתי כל-כך מרותק להישגים המופלאים של האנושות – דברים כמו פיסול בגפרורים או השלכת ביצה ממסוק ותפיסתה בלי שתישבר – עד שהייתי ממשיך לצטט ממנו באוזני כולם גם 15 שנים אחר-כך, כשהיה ברור שכל זה כבר הפך מאקטואליה להסטוריה ושכל השיאים כבר נשברו בעצמם כמו ביצים וגפרורים. וידעתי שזה בסדר, כי מה שחשוב זה להיות זה שיודע קצת יותר מהאחרים, לאו דווקא זה שיודע את האמת.

6. כי אם חס וחלילה תיפול למלכודת, ותספר משהו שהצד השני יודע עליו משהו, אתה עולה על מסלול המירוצים הפרוע ביותר שקיים – התחרותיות שטבועה בנו עוד מהימים ששחינו לצד אחינו הזרעונים כדי להגיע ראשונים, אפילו בלי לדעת לאן אנחנו רוצים להגיע.
הרי איכשהו, תמיד כשאני מספר משהו אמיתי על החיים שלי, אותו צד שני, במקום להקשיב, מיד מנסה לחשוב איך יש לו סיפור יותר קיצוני ומרשים מאותו תחום. ואם אין לו טיול מסעיר ומרשים יותר משלי, או אקווריום יותר גדול משלי, או טלפון יותר חכם משלי, תמיד הוא יכול לחזור ל"כמה זה עלה לך", ולהגיד "פחחחחח" בלי להקשיב לתשובה שלי.

7. אז לשנה הבאה, אני מאחל לעצמי להיות קצת יותר תחרותי ומצליח, לפחות בבחירה של מה אני מספר למי. ואם זה לא יעבוד, אז לפחות אשתדל להיות הכי טוב שאפשר בטריק שלמדתי מעיון ברשימת מאה המאמנים האישיים המצליחנים של השנה: במקום לנסות לנצח בכל תחרות, להעביר אותה פשוט למגרש אחר, שבו אני יודע מראש שאנצח.