כבר כמעט שלוש שנים ימי חמישי הם ימים מיוחדים בשבילי. ימים שבהם אני לוקח את הבוקר באיטיות, מנסה להתחיל להירגע עם קצת קריאה של מוספים ומאמרים, ועם ציפיה נרגשת לטור השבועי הזה שלי עצמי. הבעיה היא שכמעט בכל שבוע יום חמישי הזה מתעקש להיות מיוחד באופן ייחודי יותר, להרוס את התוכניות, ולהשאיר את האידיליה שתיארתי קודם כתקווה לפעם הבאה.
בחמישי הקודם, למשל, הילדה התפטרה בבוקר מהקיטנה.
היא פשוט עמדה שם ובכתה, ואמרה שהיא לא רוצה יותר. וזה עוד ביום של משחקי מים. כי צריך להבין: זאת ילדה שלא תוותר אף-פעם על עוד קצת בריכה. להסתובב אחורה ולוותר כשהיא כבר לבושה בבגד-ים זה חריג, קיצוני ונדיר אצלה כמעט כמו זה שמצאתי חניה באותו בוקר ממש ליד השער של הגן.
"את בטוחה?" שאלתי אותה והמצאתי עיקרון נחרץ: "כשנעבור את השער לא נחזור שוב".
"בטוחה".
"ולא נחזור גם בשבוע הבא", נחרצתי עוד יותר.
"בטוחה".
עברנו את השער, וחזרנו למכונית. בדרך עשיתי חשבונות. במה בדיוק היא מאסה? מדוע התחברתי לנחרצות שלה - שלא לומר הקצנתי אותה? מה האלטרנטיבה? ולאן ניסע עכשיו בכלל? ומה יהיה עם שיגרת יום חמישי?
כשהתאוששתי, הדבר הראשון שעשיתי הוא לוותר על הג'ינס והנעליים, לטובת מכנסי ספורט קצרים וכפכפים. זה כנראה שלב כזה בחיים של כל גבר. שלב הכניעה. כי גבר צעיר בבגדים פשוטים ומראה קצת מוזנח הוא אולי היפסטר חלוץ אופנה וסטייל, אבל אם אתם רואים גבר בגיל העמידה שלבוש ככה, כנראה שהוא פשוט אבא בחופשה הגדולה.
הדבר השני היה להבין שזה בסדר, כלומר לא רק הכפכפים, אלא כל העניין של החופשה. להבין שאיכשהו יצא שהשנה אני יכול להרשות לעצמי להיות באמת עם שתיהן במפלצת מאיימת-ההורות שנקראת "אוגוסט". זאת הזדמנות. הזדמנות שאולי לא תחזור. זה יכול להיות הרווח הנקי שלי, גם אם זה אומר לוותר על דברים שוליים כמו כתיבה יצירתית או מקלחת. חוץ מזה, זה גם נחמד להתחיל את היום בשעה 9. אם מתעלמים מהשעות שהייתי ער עם התינוקת בלילה, זה נותן הרגשה שיש פחות בספירת השעות במשך שאר היום.
אבל המפתח לצליחת התקופה הזאת הוא דווקא – כמו שתמיד מייעצים למי שזכה במיליונים בלוטו – כן לשמור על שיגרה מסויימת. על משימות ואתגרים, גם אם הם אתגרים של יום אחד, או של שעה קלה.
אז החלטתי, לשם השפיות, שנשתה קפה שיגרתי בכל בוקר. וקניתי חוברות עבודה לילדה הגדולה, והדפסתי המון דפי צביעה, לימוד מספרים ואותיות, וחיבור ציורים מנקודה לנקודה. היא סיימה אותם כבר ביום הראשון, לקול תרועות המורה בגמלאות שישבה לידנו בבית הקפה, ולקול צווחות התינוקת שישבה עלי ובעטה לי בספל. אז חזרנו הביתה והדפסתי עוד.
כשאתה עוסק בהורות, אתה לוקח את כל מה שאתה זוכר לרעה מילדותך שלך, כל מה שהבטחת לעצמך שכאבא תעשה בדיוק הפוך, ואז עושה בדיוק כמו שהוא. וחוברות עבודה זה הקונספט שאני זוכר מהחופשות בילדותי. זה ולסדר בכל יום באופן יסודי משהו אחר בחדר. לשם עדיין לא הגענו, אבל תמיד אפשר לקוות.
בסופו של דבר, להיות כל היום בחופשה עם ילדה ותינוקת זה לא מאוד קשה. בתנאי שאתה פשוט לא מנסה לעשות שום דבר אחר במשך כל הזמן הזה. ובתנאי שיש גם רעיה תומכת, וכמובן סבתות ודודות. ובאמת יש גם יתרונות. בשבוע הזה, למשל, עישנתי הרבה פחות מהרגיל, הגעתי לערב עם 75% סוללה בנייד (שרוקנתי בשעה הבודדת שהיתה לי עד השינה), ונכנסתי לפייסבוק רק לרגעים בודדים, ורק כדי לגלות שהרבה מהזמן שלי שם תמיד מתבזבז על לדלג מעל דברים שהם סתם מרגיזים או טיפשיים בעיני. כל מיני מלכודות קליקים מפגרות, בדיחות משחקי מילים מטופשות, או ויכוחים פוליטיים – שרק עכשיו כשהזמן נהיה יקר יותר, מבינים שהם סתם בזבוז של זמן, גם בימים שיש הרבה זמן. אז הפסקתי את המעקב אחרי כמה דפים, אבל מפחיד לחשוב שאולי בסוף אאבד לגמרי את היצר להגיב או אפילו סתם להתרגז מדברים.
על הכתיבה כמעט ויתרתי לגמרי, אבל לא להתרגז באוגוסט באמת קשה. אז בוקר אחד הלכנו לבנק, להגיש את הטופס של הוראת הקבע לצהרון של הגן בשנה הבאה עלינו לטובה ולבריזה של ספטמבר. באותה הזדמנות הזמנתי גם פנקס צ'קים, שינוצלו עד תום בפעוטון של התינוקת הבא עלינו לדאגות באותו ספטמבר עצמו.
כל יום הוא הזדמנות ללמוד משהו, והמטרה המקורית היתה ללמד את הילדה מה זה בנק. אבל ההסבר היה כל-כך מופרך ולא הגיוני גם בעיני עצמי, אז הסתפקתי בללמד אותה שחוץ ממטבעות, שטרות, וכרטיסי פלסטיק, אפשר לשלם על דברים גם באמצעות הליכה לבנק, המתנה בתור, מילוי טופס, המתנה שהמנהלת תחתום עליו, קבלתו חזרה, שליחתו בפקס, ותפילה מלאת כוונה שאף אחד לא יבוא אחר-כך ויגיד שהטופס הזה - או אפילו חתימה אחת עליו - הלכו לאיבוד איפה שהוא בדרך, ויזרקו אותה מהצהרון, ולך תוכיח.
עכשיו, בימים כתיקונם הייתי מדליק סיגריה וכותב איזו טרוניה בפייסבוק – משהו על כך שבכלל דורשים הוראת קבע שאין לה לא תאריך תפוגה ולא הגבלה על הסכום, או על כך שהטופס הזה מקציב סנטימטר קטן אחד לכתיבת שם העיר אבל שבעה סנטימטרים ארוכים לכתיבת המיקוד. אבל אלה לא ימים כתיקונם. צריך לחיות מיום ליום. צריך לצבוע את הדפים בהדרגה, לחבר את הנקודות לאט לאט, שהציור לא יסתיים מהר מדי, להסתפק במועט שלמדנו בכל יום, ובעיקר – להתרכז בתוכניות למחר.
בחמישי הקודם, למשל, הילדה התפטרה בבוקר מהקיטנה.
היא פשוט עמדה שם ובכתה, ואמרה שהיא לא רוצה יותר. וזה עוד ביום של משחקי מים. כי צריך להבין: זאת ילדה שלא תוותר אף-פעם על עוד קצת בריכה. להסתובב אחורה ולוותר כשהיא כבר לבושה בבגד-ים זה חריג, קיצוני ונדיר אצלה כמעט כמו זה שמצאתי חניה באותו בוקר ממש ליד השער של הגן.
"את בטוחה?" שאלתי אותה והמצאתי עיקרון נחרץ: "כשנעבור את השער לא נחזור שוב".
"בטוחה".
"ולא נחזור גם בשבוע הבא", נחרצתי עוד יותר.
"בטוחה".
עברנו את השער, וחזרנו למכונית. בדרך עשיתי חשבונות. במה בדיוק היא מאסה? מדוע התחברתי לנחרצות שלה - שלא לומר הקצנתי אותה? מה האלטרנטיבה? ולאן ניסע עכשיו בכלל? ומה יהיה עם שיגרת יום חמישי?
*
כשהתאוששתי, הדבר הראשון שעשיתי הוא לוותר על הג'ינס והנעליים, לטובת מכנסי ספורט קצרים וכפכפים. זה כנראה שלב כזה בחיים של כל גבר. שלב הכניעה. כי גבר צעיר בבגדים פשוטים ומראה קצת מוזנח הוא אולי היפסטר חלוץ אופנה וסטייל, אבל אם אתם רואים גבר בגיל העמידה שלבוש ככה, כנראה שהוא פשוט אבא בחופשה הגדולה.
הדבר השני היה להבין שזה בסדר, כלומר לא רק הכפכפים, אלא כל העניין של החופשה. להבין שאיכשהו יצא שהשנה אני יכול להרשות לעצמי להיות באמת עם שתיהן במפלצת מאיימת-ההורות שנקראת "אוגוסט". זאת הזדמנות. הזדמנות שאולי לא תחזור. זה יכול להיות הרווח הנקי שלי, גם אם זה אומר לוותר על דברים שוליים כמו כתיבה יצירתית או מקלחת. חוץ מזה, זה גם נחמד להתחיל את היום בשעה 9. אם מתעלמים מהשעות שהייתי ער עם התינוקת בלילה, זה נותן הרגשה שיש פחות בספירת השעות במשך שאר היום.
אז החלטתי, לשם השפיות, שנשתה קפה שיגרתי בכל בוקר. וקניתי חוברות עבודה לילדה הגדולה, והדפסתי המון דפי צביעה, לימוד מספרים ואותיות, וחיבור ציורים מנקודה לנקודה. היא סיימה אותם כבר ביום הראשון, לקול תרועות המורה בגמלאות שישבה לידנו בבית הקפה, ולקול צווחות התינוקת שישבה עלי ובעטה לי בספל. אז חזרנו הביתה והדפסתי עוד.
כשאתה עוסק בהורות, אתה לוקח את כל מה שאתה זוכר לרעה מילדותך שלך, כל מה שהבטחת לעצמך שכאבא תעשה בדיוק הפוך, ואז עושה בדיוק כמו שהוא. וחוברות עבודה זה הקונספט שאני זוכר מהחופשות בילדותי. זה ולסדר בכל יום באופן יסודי משהו אחר בחדר. לשם עדיין לא הגענו, אבל תמיד אפשר לקוות.
בסופו של דבר, להיות כל היום בחופשה עם ילדה ותינוקת זה לא מאוד קשה. בתנאי שאתה פשוט לא מנסה לעשות שום דבר אחר במשך כל הזמן הזה. ובתנאי שיש גם רעיה תומכת, וכמובן סבתות ודודות. ובאמת יש גם יתרונות. בשבוע הזה, למשל, עישנתי הרבה פחות מהרגיל, הגעתי לערב עם 75% סוללה בנייד (שרוקנתי בשעה הבודדת שהיתה לי עד השינה), ונכנסתי לפייסבוק רק לרגעים בודדים, ורק כדי לגלות שהרבה מהזמן שלי שם תמיד מתבזבז על לדלג מעל דברים שהם סתם מרגיזים או טיפשיים בעיני. כל מיני מלכודות קליקים מפגרות, בדיחות משחקי מילים מטופשות, או ויכוחים פוליטיים – שרק עכשיו כשהזמן נהיה יקר יותר, מבינים שהם סתם בזבוז של זמן, גם בימים שיש הרבה זמן. אז הפסקתי את המעקב אחרי כמה דפים, אבל מפחיד לחשוב שאולי בסוף אאבד לגמרי את היצר להגיב או אפילו סתם להתרגז מדברים.
*
על הכתיבה כמעט ויתרתי לגמרי, אבל לא להתרגז באוגוסט באמת קשה. אז בוקר אחד הלכנו לבנק, להגיש את הטופס של הוראת הקבע לצהרון של הגן בשנה הבאה עלינו לטובה ולבריזה של ספטמבר. באותה הזדמנות הזמנתי גם פנקס צ'קים, שינוצלו עד תום בפעוטון של התינוקת הבא עלינו לדאגות באותו ספטמבר עצמו.
כל יום הוא הזדמנות ללמוד משהו, והמטרה המקורית היתה ללמד את הילדה מה זה בנק. אבל ההסבר היה כל-כך מופרך ולא הגיוני גם בעיני עצמי, אז הסתפקתי בללמד אותה שחוץ ממטבעות, שטרות, וכרטיסי פלסטיק, אפשר לשלם על דברים גם באמצעות הליכה לבנק, המתנה בתור, מילוי טופס, המתנה שהמנהלת תחתום עליו, קבלתו חזרה, שליחתו בפקס, ותפילה מלאת כוונה שאף אחד לא יבוא אחר-כך ויגיד שהטופס הזה - או אפילו חתימה אחת עליו - הלכו לאיבוד איפה שהוא בדרך, ויזרקו אותה מהצהרון, ולך תוכיח.
עכשיו, בימים כתיקונם הייתי מדליק סיגריה וכותב איזו טרוניה בפייסבוק – משהו על כך שבכלל דורשים הוראת קבע שאין לה לא תאריך תפוגה ולא הגבלה על הסכום, או על כך שהטופס הזה מקציב סנטימטר קטן אחד לכתיבת שם העיר אבל שבעה סנטימטרים ארוכים לכתיבת המיקוד. אבל אלה לא ימים כתיקונם. צריך לחיות מיום ליום. צריך לצבוע את הדפים בהדרגה, לחבר את הנקודות לאט לאט, שהציור לא יסתיים מהר מדי, להסתפק במועט שלמדנו בכל יום, ובעיקר – להתרכז בתוכניות למחר.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה