לא יודע למה, אבל פתאום נזכרתי באיזו חולצה. משהו שראיתי כשהייתי ילד. משהו שלבש פעם מישהו בשכונה. מישהו שאפילו לא היה חבר שלי. וזאת אפילו לא היתה חולצה פופולרית כמו "מכבי תל-אביב אלופה", או "זהו זה", אלא סתם חולצה בצבע תכלת, של סתם איזה מועדון פיתוח-גוף עם לוגו מכוער. אבל זה בסדר, כי אז עדיין לא אמרו "לוגו".
והזכרון של החולצה הזאת לא עוזב אותי. אולי כי הגעתי לגיל שבו יותר קל ונוח לזכור דברים מהעבר הרחוק, ואולי סתם כי אני מזדקן. כאילו יש איזו תחושה שאם רק אצליח לברר מהו הסמל על החולצה הזאת, כל חלקי הפאזל של החיים שלי יפלו פתאום מעצמם למקום הנכון, הכל יהיה ברור יותר, ונפשי הזקנה תמצא סוף-סוף את המנוחה שהיא זקוקה לה אחרי כל השנים הארוכות האלו, שבהן אף חולצה אחרת לא סיפקה אותי.
טוב, זה יהיה קל, אמרתי לעצמי. אם רק ארצה, כל האינטרנטים והפייסבוקים האלה יציפו אותי בתמונות בצבעי תכלת-חום-כתום משנות השבעים של המאה הקודמת, ואני אוכל למצוא לי אתגר חדש לחפש. אבל אחרי כמה שעות של שיטוט ברשת, כל מה שגיליתי זה שמכבי תל-אביב עדיין אלופה, וזהו זה. אין זכר לחולצה התכולה של הילד ההוא, שבטח יש לו שרירים של רמבו, כמו שהיה נהוג לומר בשנות השמונים.
מה שכן למדתי, זה שחוץ מאותה חולצה, כל התמונות בשחור-לבן, וכל הפרסומות בחרוזים, וכל התקליטים עם תספורת האפרו – הכל נמצא בהישג יד שזזה על המסך ומצביעה למעלה. וזה קצת אירוני, כי יוצא שאנחנו משתמשים במיטב הכלים הדיגיטליים כדי להתגעגע לתקופה שבה אנחנו חושבים שהכל היה יותר פשוט, ושבה אנשים היו מחוברים באמת, או שקר נעים כלשהו אחר. אבל כמו שאנשים שוכחים שהמילה "נוסטלגיה" התחילה בתור שם של מחלה, ככה הם גם מדלגים בקלילות על הפער העצום שבין "פשטות" של פעם לבין "קלות" של היום.
ובכל זאת, את הדבר המסויים שאתה רוצה, קשה לפעמים למצוא בתוך העומס הזה. אז האינטרנט לא עזר לי במשימה, והלכתי לחפש את התשובה אצל ההורים. ההורים יודעים לשמור על הכל. אפילו החדר שלך נראה כמו שהוא היה פעם, עם המדבקות "שלום" על המגירות של שולחן הכתיבה הישן, עוד כשחשבו שיהיה פה שלום, ולפני שהוסיפו לזה "חבר". הם עוברים דירה עוד מעט, ההורים שלי, ולכן הם משתדלים לעשות סדר בבית כדי לא לסחוב ארגזים מיותרים. אבל תסמכו עליהם שבמסגרת הסדר הזה הם יזרקו אך ורק את הדברים החדשים יותר, וישמרו גם בדירה החדשה על הדברים הבאמת ישנים שהם אגרו עם הזמן.
האמת היא שאני לא אדם נוסטלגי. מאז שאמרו לי שהמזל האסטרולוגי שלי מאופיין בחיבה לנוסטלגיה, ומאז שהבנתי שאסטרולוגיה לא באמת עובדת, הפסקתי עם זה. אני רק מתגעגע לפעמים לאדם הנוסטלגי שהייתי, זה הכל. חוץ מזה, אין באמת למה להתגעגע. נכון שהטלויזיה היתה חד-ערוצית ולכן לא היתה ברירה אלא לאהוב את התוכניות, ונכון שלקח שבוע עד שיכולנו לראות את התמונות שצילמנו, ולכן הספקנו גם ליצור לעצמנו סיבות אמיתיות להצטלם – אבל קצת קשה להגיד לילד היום שיעזוב קצת את האייפון, כשהאלטרנטיבה שמציעים לו היא לאסוף עטיפות של מסטיקים, עם הבונוס הנאה של להיות הילד המסכן הזה שאין לו אייפון.
אם יש משהו שמאחד את כל הדורות ומגשר על הפערים ביניהם, זה שכל דור בטוח שבעתיד לא תהיה נוסטלגיה, כי למה כבר יש להתגעגע היום. והנה בכל זאת, זכורה לי תקופה חשוכה שבה אנשים התגעגעו לשנות השמונים, אז מסתבר שאין לנוסטלגיה חוקים, ובטח לא הגיון.
וגם אני, במוצאי החג, לקחתי הביתה מהשבי של ההורים את אלבומי התמונות של הילדות שלי, ביחד עם אלבום הקלפים של "חלוצי החלל" וסדרת החוברות של "העולם המופלא", או "העולם המומצא", כשאני לובש על פני ארשת של חשיבות ואומר שאני צריך לחפש שם משהו. וגם אני יודע שהפעם הבאה שאשלוף אותם מהארון שלי תהיה רק בעוד כמה שנים, כשארגיש צורך מוזר למצוא מהו הדבר שאליו אני בעצם מתגעגע.
את החולצה ההיא של מועדון השרירנים לא מצאתי, ואולי גם לא אמצא, ואולי היא גם לא היתה קיימת אף-פעם. אבל מה שכן מצאתי זה כמה זכרונות שלי, או בעצם שכחונות שלי, והם הובילו אותי מאחד לשני במסע דילוגים, שבאופן מוזר הגיע פתאום גם אל העתיד. כי הנוסטלגיה עוסקת בעבר רק כדי לברוח מאותו עתיד. היא עוסקת בילד שהייתי, כדי לברוח מהמחשבה על איזה זקן אני אהפוך להיות: הזקן-ילד שאני רוצה להיות, או הזקן שבאמת אהיה – זה שבטוח שפעם היה לו יותר טוב, אבל לא זוכר מה.
2 תגובות :
ראיתי לפני מספר ימים תוכנית בערוץ ההיסטוריה שעסקה בחברה שקונים מחסנים עם התכולה ("מלכי המכרזים") בקיצור הם קנו מחסן ומצאו שם ATARI מקורי בקופסה. הם היו שמחים כאילי מצאו אוצר. בפועל הם מצאו הם התלבטו אם למכור או להשאיר בסוף מכרו ב- 3000 $.
הם לא מכרו משחק אלה זיכרון כי איכות המשחק של ATARI כל ילד יכול לחקות.
סיפור מעניין ומסקנה נכונה מאוד לדעתי. גם אני מעביר משחקים ישנים ממחשב למחשב, כי הם מזכירים לי זמנים טובים כשאני משחק בהם.
הוסף רשומת תגובה