מימיני יושב בחור חרדי, משמאלי יושב חבר אולטרה-חילוני. מדי פעם הם מתווכחים. בהתחלה על ענייני עבודה, אבל זה משעמם, אז מהר מאוד הם עוברים לנושאים יותר חשובים, כמו איך אפשר להאמין באלוהים, איך אפשר שלא להאמין, ומי זה האלוהים הזה בכלל. והעולמות שלהם כל-כך רחוקים, שמהצד שלי זה נשמע כאילו אחד מדבר בשוודית, השני בסינית, ומדי פעם במקרה יש איזו מילה שבמקרה רק נשמעת דומה בשתי השפות הזרות האלו.
הויכוח הוא סתם אקט מיותר ומתיש. בגלל זה אני לא אוהב להתווכח, ובגלל זה אני גם לא מתערב בפולמוס של השוודי והסיני. בעצם אולי רק לפעמים, ברגעים שברור ששניהם טועים ואני צודק. או ברגעים שאני סתם רוצה להלהיט את הרוחות כדי שיהיה מעניין יותר בחדר.
מצד שני, העיסוק בפולמוס הוא חיוני כמו מכון כושר למוח. באוניברסיטאות בחו"ל יש קורסים, תחרויות ופסטיבלים של ויכוח, שבמסגרתם מוצאים את עצמם אנשים משכנעים בלהט את חבריהם במשהו שהם בעצמם לא מאמינים בו. יש אמנם עוד דרכים לאמן את המוח ולשכלל את יכולת החשיבה, אבל אף אחת מהן לא מטפחת את האגו כמו "דיבייט" טוב, וזאת כבר מטרה חשובה מאוד, כי בלי אגו מטופח יהיה קשה לנו מאוד להקשיב רק לעצמנו, או לנסח את הטיעון המוחץ הבא.
השאלה היא מה יוצא מכל הויכוחים האלה. והתשובה היא שלא הרבה. עדיין לא זכיתי לראות את הרגע הזה שבו אחד הצדדים בויכוח פתאום סוטר לעצמו על המצח ואומר "אוי, איזה אידיוט הייתי כל הזמן הזה!". לויכוח יש כנראה שני תפקידים עיקריים: לחזק לעצמך את הדעה שהחזקת בה מלכתחילה, וסתם לבזבז זמן יקר שבו היה אפשר לעשות משהו אמיתי במקום לדבר על תיאוריות.
אבל הווכחנות והפולמוס הם הדבר הכי אנושי שיש. אני לא יודע מה המילה הראשונה שהומצאה, אבל המילה השניה כנראה היתה "לא נכון" (כן, אני יודע, אלו שתי מילים, בואו לא נתווכח על זה). ואצלנו, היהודים, חילוקי-הדעות והפלפולים נחשבים אפילו לערך חיובי – עוד מימי האיסיים והפרושים, בית-הלל ובית-שמאי, האשכנזים והספרדים, או יצחק רבין ושמעון פרס. מצד אחד, יש שיאמרו שזה מה שעושה את העם היהודי לכל-כך פורה ויצירתי, אבל מצד שני, סביר שיהיו גם כאלה שיחלקו על כל זה. אפילו סתם בשביל הויכוח.
אלא שהתקדמות אנושית תלויה בהחלטות ולא בויכוחים. בסופו של דבר אנשים היו צריכים להחליט מי צודק, או לפחות מי לא ימשיך איתנו לפרק הבא. אז הם הקימו מנגנונים משוכללים ומוסדות מכובדים ליישוב מחלוקות, וזה בדרך-כלל גם עובד, למרות שבאופן מפתיע אחרי חודש מתפוצצת איזו מכונית של איש עסקים הגון שסתם מלכלכלים ואומרים עליו שהוא ראש משפחת-פשע.
אבל הויכוח הוא לא רק אחד מיסודות ההתקדמות האנושית, אלא גם אחד מיסודות הדמוקרטיה. הבעת דעה היא זכות יסוד של כל אדם, ויותר חשוב – היא מאפשרת לכל אדם לחמוק מהעניין המעצבן הזה של ללמוד ולדעת מה באמת העובדות. כי כשיש דעה לא באמת צריך אותן. כל מה שצריך כדי להרגיש חכם זה אדם אחר עם דעה הפוכה, ואת זה הרבה יותר קל להשיג. כמו שאומר הפתגם הדמוקרטי הידוע "אני לא מסכים עם דעותיך, אבל אלחם על זכותך להרגיש אידיוט כשאתה מביע אותן".
הבעיה היא שדווקא בדמוקרטיה, בלי שנרגיש, הויכוחים שלנו משרתים אינטרס של מישהו אחר. הרי ליד כל שני אנשים מתווכחים על ימניות ושמאלנות, עומד מישהו שעוד רגע דורך על שניהם בדרכו לעשות מה שהוא רוצה. ובזמן שאזרחים לא-יותר-מדי-רהוטים מקבלים את ההזדמנות שמגיעה להם, לצעוק ברדיו על מישהו שיצעק עליהם בחזרה, יושב מי שיושב על כיסא העור המרופד שלו, ושמח לדעת שהכל בסדר, כי הרי לא הוא חוטף את הצעקות.
בעצם, רוב הויכוחים הם בין אנשים שבסופו של דבר מאוד דומים זה לזה. אנשים מתווכחים איזה סמארטפון יותר מוצלח, בזמן שכולם לוחצים על אותם ציורים קטנים במסך המגע שלהם. יכול להיות שכל העניין מיועד בעצם לא להדגיש את ההבדלים, אלא ליצור באופן מוזר מכנה-משותף. לפני שבוע, למשל, הייתי בים, וראיתי המון אנשים משחקים מטקות. כבר מזמן ניסיתי להבין את החוקים של המשחק הזה, ואף-פעם לא הצלחתי. במשחק אמיתי תמיד יש צד שמנסה לנצח את הצד השני, ובמטקות זה נראה כאילו כל העניין הוא לעזור זה לזה, בלי שבאמת יקרה משהו חוץ מהזמן שעובר. מה שבעצם מסביר את החיבה הישראלית להתווכח על פוליטיקה.
אז אולי באמת מה שחשוב הוא לא נושא הויכוח, אלא הויכוח עצמו. הויכוחים עוזרים לנו לדעת מה חשוב בחיים ומה לא. לבחור את המלחמות שלנו, גם אם אנחנו כמעט תמיד מרגישים אידיוטים אחר-כך במבט לאחור, כי בחרנו בדיוק הפוך ממה שצריך. בסופו של דבר, נראה לי שכל ויכוח, לא משנה על מה, מקדם אותנו רק למסקנה אחת: שאת רוב המחלוקות אפשר לפתור עם שתי כוסיות וויסקי. או קפה. או מטקות.
בעצם, לא נכון.
הויכוח הוא סתם אקט מיותר ומתיש. בגלל זה אני לא אוהב להתווכח, ובגלל זה אני גם לא מתערב בפולמוס של השוודי והסיני. בעצם אולי רק לפעמים, ברגעים שברור ששניהם טועים ואני צודק. או ברגעים שאני סתם רוצה להלהיט את הרוחות כדי שיהיה מעניין יותר בחדר.
מצד שני, העיסוק בפולמוס הוא חיוני כמו מכון כושר למוח. באוניברסיטאות בחו"ל יש קורסים, תחרויות ופסטיבלים של ויכוח, שבמסגרתם מוצאים את עצמם אנשים משכנעים בלהט את חבריהם במשהו שהם בעצמם לא מאמינים בו. יש אמנם עוד דרכים לאמן את המוח ולשכלל את יכולת החשיבה, אבל אף אחת מהן לא מטפחת את האגו כמו "דיבייט" טוב, וזאת כבר מטרה חשובה מאוד, כי בלי אגו מטופח יהיה קשה לנו מאוד להקשיב רק לעצמנו, או לנסח את הטיעון המוחץ הבא.
השאלה היא מה יוצא מכל הויכוחים האלה. והתשובה היא שלא הרבה. עדיין לא זכיתי לראות את הרגע הזה שבו אחד הצדדים בויכוח פתאום סוטר לעצמו על המצח ואומר "אוי, איזה אידיוט הייתי כל הזמן הזה!". לויכוח יש כנראה שני תפקידים עיקריים: לחזק לעצמך את הדעה שהחזקת בה מלכתחילה, וסתם לבזבז זמן יקר שבו היה אפשר לעשות משהו אמיתי במקום לדבר על תיאוריות.
אלא שהתקדמות אנושית תלויה בהחלטות ולא בויכוחים. בסופו של דבר אנשים היו צריכים להחליט מי צודק, או לפחות מי לא ימשיך איתנו לפרק הבא. אז הם הקימו מנגנונים משוכללים ומוסדות מכובדים ליישוב מחלוקות, וזה בדרך-כלל גם עובד, למרות שבאופן מפתיע אחרי חודש מתפוצצת איזו מכונית של איש עסקים הגון שסתם מלכלכלים ואומרים עליו שהוא ראש משפחת-פשע.
אבל הויכוח הוא לא רק אחד מיסודות ההתקדמות האנושית, אלא גם אחד מיסודות הדמוקרטיה. הבעת דעה היא זכות יסוד של כל אדם, ויותר חשוב – היא מאפשרת לכל אדם לחמוק מהעניין המעצבן הזה של ללמוד ולדעת מה באמת העובדות. כי כשיש דעה לא באמת צריך אותן. כל מה שצריך כדי להרגיש חכם זה אדם אחר עם דעה הפוכה, ואת זה הרבה יותר קל להשיג. כמו שאומר הפתגם הדמוקרטי הידוע "אני לא מסכים עם דעותיך, אבל אלחם על זכותך להרגיש אידיוט כשאתה מביע אותן".
הבעיה היא שדווקא בדמוקרטיה, בלי שנרגיש, הויכוחים שלנו משרתים אינטרס של מישהו אחר. הרי ליד כל שני אנשים מתווכחים על ימניות ושמאלנות, עומד מישהו שעוד רגע דורך על שניהם בדרכו לעשות מה שהוא רוצה. ובזמן שאזרחים לא-יותר-מדי-רהוטים מקבלים את ההזדמנות שמגיעה להם, לצעוק ברדיו על מישהו שיצעק עליהם בחזרה, יושב מי שיושב על כיסא העור המרופד שלו, ושמח לדעת שהכל בסדר, כי הרי לא הוא חוטף את הצעקות.
בעצם, רוב הויכוחים הם בין אנשים שבסופו של דבר מאוד דומים זה לזה. אנשים מתווכחים איזה סמארטפון יותר מוצלח, בזמן שכולם לוחצים על אותם ציורים קטנים במסך המגע שלהם. יכול להיות שכל העניין מיועד בעצם לא להדגיש את ההבדלים, אלא ליצור באופן מוזר מכנה-משותף. לפני שבוע, למשל, הייתי בים, וראיתי המון אנשים משחקים מטקות. כבר מזמן ניסיתי להבין את החוקים של המשחק הזה, ואף-פעם לא הצלחתי. במשחק אמיתי תמיד יש צד שמנסה לנצח את הצד השני, ובמטקות זה נראה כאילו כל העניין הוא לעזור זה לזה, בלי שבאמת יקרה משהו חוץ מהזמן שעובר. מה שבעצם מסביר את החיבה הישראלית להתווכח על פוליטיקה.
אז אולי באמת מה שחשוב הוא לא נושא הויכוח, אלא הויכוח עצמו. הויכוחים עוזרים לנו לדעת מה חשוב בחיים ומה לא. לבחור את המלחמות שלנו, גם אם אנחנו כמעט תמיד מרגישים אידיוטים אחר-כך במבט לאחור, כי בחרנו בדיוק הפוך ממה שצריך. בסופו של דבר, נראה לי שכל ויכוח, לא משנה על מה, מקדם אותנו רק למסקנה אחת: שאת רוב המחלוקות אפשר לפתור עם שתי כוסיות וויסקי. או קפה. או מטקות.
בעצם, לא נכון.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה