לפני שבועיים הרגשתי קצת ידוען. אבל אף אחד לא יודע מה זה ידוען, אז העדפתי להרגיש סלב.
הגעתי ל"קיפצובה" לאירוע ההשקה של אתר 2bdaddy עם אשתי והילדה, התעלמתי בחינניות מכך שאשתי בעצם היתה המוזמנת המקורית והראשונה, וגם מכך שענדו לי על פרק כף-היד את הצמיד בצבע הלא נכון, והתפניתי להרגיש את מבטי החנופה. או שמא אלה היו אגלי זיעה של צהרי שישי. קצת קשה להבחין לפעמים.
אם נהיה מדוייקים, הרגשת הסלב התחילה בערך שבוע לפני כן, כשקיבלתי בדוא"ל את ההזמנה. ניסיתי לפשפש בזכרוני, שהולך ונחלש לאחרונה, מה עשיתי שמגיע לי המעמד הרם הזה. הרי מעולם לא הייתי פעיל באתר ההוא, לבשל בבית לא מרשים לי, ובפעם היחידה שקניתי לילדה שלי בגד-ים הוא הוצא אל מחוץ לחוק, בטענה שבנות לא לובשות מדי כדורגל. ובכלל, אני אב טרי בגיל שאחרים כבר כמעט מחתנים את הצאצאים שלהם, אני לפעמים קצת עוף מוזר בין שאר ההורים, והיכולת שלי להתבודד אפילו בעולם המחובר והמקושר של היום היא כמעט קלינית.
אבל אם באמת נרצה להיות ממש מדוייקים, ההרגשה הזאת – שאני סלב, או לפחות קצת יותר חשוב מפעם – התחילה להתפתח אצלי בהדרגה במהלך כל השנתיים וחצי האחרונות. אולי זאת התקופה המודרנית הזאת, אולי זה קשור לאופי הפרטי שלי, אולי לזה שזכיתי להיות אבא בגיל קצת יותר מבוגר מהמקובל, ואולי אני סתם מייחס לעצמי איזה אופי אבהי חריג בצורה לא מוצדקת, אבל כן – למרות שאני לא מבשל ולא מצליח לבחור בגדי-ים, מסתבר שבכל-זאת אני כזה אב "מחובר ומעורב", כמו שאומרות האמהות.
אני לא מרגיש שאיבדתי חלק מהחיים כשהיא הצטרפה אליהם, ואני לא מרגיש שזה לא נחשב "גברי" להיות הורה כזה, גם לילדה שעולמה צבוע בוורוד עם קוקיות. אני אוהב לשחק איתה, אפילו בבובות, אני אוהב לטייל איתה, גם אם זה בלי לשלוח תמונות בווטסטאפ, אני אוהב את אותה זיעה שמכסה אותי בסוף של יום איתה, ואפילו אהבתי את שיחות הנפש בזמן החלפת החיתול.
ואני אוהב את זה ש"מותר" היום להיות אבא כזה. עובדה – הזמינו אותנו לאירוע השקה של אתר הורות שבא מזווית אבהית דווקא. ועוד בקיפצובה – מקום שיש בו מכוניות מתנגשות!
כתבתי כאן המון על ההורות החדשה הזאת – כלומר לא ברמה הסוציולוגית, אלא ההורות החדשה הפרטית שלי. למעשה, כתבתי כל-כך הרבה עד שזה מתחיל להיות מוזר אפילו בעיני. כאילו אין לי, כמו פעם, נושאים אחרים לכתוב עליהם. כאילו כל החיים שלי הם רק מה שהיא עושה מהם. וכאילו לא מספיקים המכתבים האישיים שאני כותב ואוסף עבורה – כאילו כל העולם צריך להשתתף בחגיגת המחשבות הזאת שלי.
מצד שני, תראו לי עוד הורה נורמלי שלא משתף את כל העולם בכל שטות שהצאצא שלו עושה.
וזאת בדיוק הסכנה באתר כזה: כי מילא לא להיות סלב, אבל אני עוד עלול פתאום לגלות שיש עוד גברים כמוני, ולהפסיק להרגיש כל-כך מיוחד. מצד שני, בדיוק בגלל זה הוא קיים – כדי שדברים כאלה יפסיקו להיות כל-כך מיוחדים ויוצאי דופן.
ובעצם מה שבאמת חשוב זה שבעיני הילדה שלי אני אהיה מיוחד ויוצא דופן, ובו-בזמן שזה יהיה גם הדבר הכי טבעי ורגיל בעולם. כי למרות הכל, אני לא באמת רגיל או מרגיש נוח להיות "סלב". אפילו שזה נחמד לפעמים להשתתף באירועים כאלה, ואפילו לכתוב משפט כמו:
הגעתי ל"קיפצובה" לאירוע ההשקה של אתר 2bdaddy עם אשתי והילדה, התעלמתי בחינניות מכך שאשתי בעצם היתה המוזמנת המקורית והראשונה, וגם מכך שענדו לי על פרק כף-היד את הצמיד בצבע הלא נכון, והתפניתי להרגיש את מבטי החנופה. או שמא אלה היו אגלי זיעה של צהרי שישי. קצת קשה להבחין לפעמים.
אם נהיה מדוייקים, הרגשת הסלב התחילה בערך שבוע לפני כן, כשקיבלתי בדוא"ל את ההזמנה. ניסיתי לפשפש בזכרוני, שהולך ונחלש לאחרונה, מה עשיתי שמגיע לי המעמד הרם הזה. הרי מעולם לא הייתי פעיל באתר ההוא, לבשל בבית לא מרשים לי, ובפעם היחידה שקניתי לילדה שלי בגד-ים הוא הוצא אל מחוץ לחוק, בטענה שבנות לא לובשות מדי כדורגל. ובכלל, אני אב טרי בגיל שאחרים כבר כמעט מחתנים את הצאצאים שלהם, אני לפעמים קצת עוף מוזר בין שאר ההורים, והיכולת שלי להתבודד אפילו בעולם המחובר והמקושר של היום היא כמעט קלינית.
אני לא מרגיש שאיבדתי חלק מהחיים כשהיא הצטרפה אליהם, ואני לא מרגיש שזה לא נחשב "גברי" להיות הורה כזה, גם לילדה שעולמה צבוע בוורוד עם קוקיות. אני אוהב לשחק איתה, אפילו בבובות, אני אוהב לטייל איתה, גם אם זה בלי לשלוח תמונות בווטסטאפ, אני אוהב את אותה זיעה שמכסה אותי בסוף של יום איתה, ואפילו אהבתי את שיחות הנפש בזמן החלפת החיתול.
ואני אוהב את זה ש"מותר" היום להיות אבא כזה. עובדה – הזמינו אותנו לאירוע השקה של אתר הורות שבא מזווית אבהית דווקא. ועוד בקיפצובה – מקום שיש בו מכוניות מתנגשות!
כתבתי כאן המון על ההורות החדשה הזאת – כלומר לא ברמה הסוציולוגית, אלא ההורות החדשה הפרטית שלי. למעשה, כתבתי כל-כך הרבה עד שזה מתחיל להיות מוזר אפילו בעיני. כאילו אין לי, כמו פעם, נושאים אחרים לכתוב עליהם. כאילו כל החיים שלי הם רק מה שהיא עושה מהם. וכאילו לא מספיקים המכתבים האישיים שאני כותב ואוסף עבורה – כאילו כל העולם צריך להשתתף בחגיגת המחשבות הזאת שלי.
מצד שני, תראו לי עוד הורה נורמלי שלא משתף את כל העולם בכל שטות שהצאצא שלו עושה.
וזאת בדיוק הסכנה באתר כזה: כי מילא לא להיות סלב, אבל אני עוד עלול פתאום לגלות שיש עוד גברים כמוני, ולהפסיק להרגיש כל-כך מיוחד. מצד שני, בדיוק בגלל זה הוא קיים – כדי שדברים כאלה יפסיקו להיות כל-כך מיוחדים ויוצאי דופן.
ובעצם מה שבאמת חשוב זה שבעיני הילדה שלי אני אהיה מיוחד ויוצא דופן, ובו-בזמן שזה יהיה גם הדבר הכי טבעי ורגיל בעולם. כי למרות הכל, אני לא באמת רגיל או מרגיש נוח להיות "סלב". אפילו שזה נחמד לפעמים להשתתף באירועים כאלה, ואפילו לכתוב משפט כמו:
* הכותב ומשפחתו היו אורחים של אירוע השקת אתר www.2bdaddy.co.il ב"קיפצובה".
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה