לא בטוח אם טבע האדם טוב מנעוריו, אבל גם אם כן, הטבע הטוב הזה משתנה ברגע שהאדם מגיע לגיל נעוריו – אז הוא מתחיל להתאסף בחבורות, לתקשר באמצעות צעקות, נהמות וצחוקים גסים, ולפתח את יכולות הרוע שלו. כי הרי אנחנו, כיצורים עילאיים ונבונים, יודעים תמיד לבחור את הדבר הנכון לעשות, עד שבא הלחץ החברתי וגורם לנו לעשות שטויות.
אני לא יודע אם הזמנים היו אחרים, כמו שאנחנו אוהבים לחשוב, או שסתם הייתי בר-מזל, אבל איכשהו אני עצמי דווקא יצאתי בשלום מהתקופה ההיא בחיים שלי. כמו באיזה משחק מחשב שעדיין לא הומצא, הצלחתי לחמוק מכל הסכנות – ועוד יותר מזה, מכל הפיתויים – והתמקדתי בלהיפצע בתאונות-דרכים. וזה לא שלא הסתובבתי בפינות האפלות של העיר הלבנה – למען השם, הייתי אפילו בהפגנות שחיברו בני-נוער קומוניסטיים עם קשישים אקסצנטריים שניזונים מחרובים. או שאולי בעצם זאת דווקא הסיבה שלא נשאבתי לסכנות שטומנות בחובן חבורות המקובלים של בית-הספר.
כי כמו בכל דבר בחיים, אדם צריך לבחור את המאבקים והמלחמות שלו בתבונה, ולדעת באיזה מגרש לשחק, או איזה מגרש משחקים להמציא, כדי להרגיש מנצח. ובבחירה בין לעשות שטויות כדי להיות זה שמנסה למצוא חן בעיני אלה שמנסים למצוא חן בעיני הבנות, לבין לעשות דברים אידיוטיים כל הזמן כדי להגן על מלכותו – בחרתי לבדוק את הגבולות בעצמי, ובמקרה הצורך גם להגדיר אותם בעצמי.
לא הייתי מהמקובלים, אבל פיתחתי לעצמי חבורות שבהן, כך האמנתי, מחבבים את המיזנטרופ שבי. הייתי בתנועת-נוער שעד היום אין שום הוכחה שהיתה קיימת בכלל, עישנתי את הסיגריה הראשונה עם מישהו שאף-אחד מהחברים שלי לא הכיר, ואיבדתי את בתולי למישהי שאף-אחד ממילא לא היה מאמין לסיפור המופלא שהיא הנציחה אצלי.
ולמרות שעד היום אני מעשן ולא בתול, הסלידה שהיתה לי כבר אז מחבורות המקובלים עזרה לי, כך מסתבר, להתמיד ולא למצוא את מקומי בחיים. כנראה שזה מרד נעורים מתוחכם מדי לסלוד מכל העניין של חבורות המקובלים וממלכות הכיתה. כנראה שיש חשיבות, אידיוטית ככל שתהיה, לא לזהות כמה אידיוטי זה לחפש תמיד את הספסל האחורי באוטובוס של הטיול, להתחנף לאנשים הנכונים, ולצעוק את הצחוקים המיותרים במקומות הנכונים בחיים.
אבל היום החבורות האלו הן כבר לא משחק ילדים. העולם התקדם, והיום זה כבר לא מספיק לעשן, לקנות את הג'ינס הנכון, ולא להקשיב להורים. היום נערים נדרשים לשבור בקבוקי וודקה, ונערות צריכות לשבור את נפשן על מזבח השייכות החברתית.
וזה גם מה שמפחיד אותי שיקרה לילדה שלי. חוץ מתאונת-דרכים – אבל זה רק בגלל שהטראומה האישית שלי בתחום הזה היא יותר גדולה, כי נפצעתי בשתיים נפרדות, הייתי מעורב בעוד שלוש, וראיתי מול עיני עוד ארבע.
אני רוצה שהיא תישאר קרובה אלי, אבל אני רוצה שהיא גם תדע לא להקשיב, ולמרוד. ואני רוצה שהיא תפתח את היכולת למרוד, כדי שתוכל למרוד גם בהם. להצליח לראות בזמן אמת מהו השקר, ולצלוח את שדה המוקשים הזה כמובילה. ואני רוצה שהיא תדע להוביל גם אם זה בכיוון שלא כולם מובילים אליו. ואני לא יודע מה בעצם אני רוצה. גיל הנוער הוא מאוד מבלבל. גם אותי. גם היום.
כי כנראה שאיפה שהוא, עדיין לא שלם בי הנער שלא נאבק מספיק, ושמבין היום שכל המאבקים האלה היו מיותרים ממילא. איפה שהוא, גם אני צריך את ההכרה הטיפשית הזאת של האחרים, וזה כבר לא משנה אם הם מלכי הכיתה או הנתינים המסכנים שלהם. אין באמת הבדל.
וזה כאילו יותר קל היום, כי הטכנולוגיה, כידוע, מקרבת בין אנשים – או לכל הפחות, מקרבת אנשים כמוני אל האנשים ששייכים לקבוצות העילית ולחבורות של המקובלים. והטכנולוגיה הזאת מאפשרת לך היום לעשות את ה-"לייק" ה-4000 למשהו שכתב מישהו שלא מכיר אותך בכלל, להרגיש שאתה חבר שלו בגלל זה, וכך לדעת בוודאות שאתה צודק בתחושה התמידית הזאת – שיש משהו ענק שקורה ממש לידך ואתה מפספס.
אבל שוב, כמו אז בימי בית-הספר, גם ברשתות החברתיות אני לא באמת שייך, ולכן גם סולד מכל מה ומי שמקובל בהן. אני לא חבר בחבורות החשובות של פייסבוק או טוויטר, ואין לי אפילו קבוצות מגניבות ונחשבות בווטסאפ. כלומר, חוץ מהקבוצות של הגן ושל המשפחה. אבל אלו הקבוצות הכי מגניבות. מה, לא?
ושוב, כמו אז, אני מספר לעצמי שאני בונה את החבורה הפרטית שלי. שמי שבאמת רוצה להיות חשוב או נחשב, יואיל ויסתופף תחת צל קורתי. אבל היום אני גם יודע שזאת פשרה. פשרה הכרחית ומציאותית, אולי, אבל עדיין פשרה.
כי בבחירה בין להיות מעורר רחמים כשאתה צודק ובודד, לבין להיות מגוחך כשאתה טמבל מוקף בנוהמים, הסכנה האמיתית היא לנסות לברוח מהמציאות. ובחיים – במציאות – כך מסתבר, אתה פעם למעלה, ופעם למטה. פעם אתה אהוב, ופעם עלוב. פעם מלך, ופעם סתם מישהו שסולל לו את הדרך. ואולי אדם כן צריך לדעת מה אינה אהבה, כדי לדעת מהי אהבה. אדם כן צריך לדעת להתחנף, כדי לדעת חנופה.
וכל זה לא פותר שום דבר מהבילבול הזה. אבל בעקבות הנסיון שלי, אני מתכוון לשבת ולהסביר את כל זה לילדה שלי מראש. כדי שלא תעשה שטויות, ושלא תיפגע אף פעם, ותקשיב היטב לכל הסיפור הזה, אבל כמובן לא תשמע בקולי.
אני לא יודע אם הזמנים היו אחרים, כמו שאנחנו אוהבים לחשוב, או שסתם הייתי בר-מזל, אבל איכשהו אני עצמי דווקא יצאתי בשלום מהתקופה ההיא בחיים שלי. כמו באיזה משחק מחשב שעדיין לא הומצא, הצלחתי לחמוק מכל הסכנות – ועוד יותר מזה, מכל הפיתויים – והתמקדתי בלהיפצע בתאונות-דרכים. וזה לא שלא הסתובבתי בפינות האפלות של העיר הלבנה – למען השם, הייתי אפילו בהפגנות שחיברו בני-נוער קומוניסטיים עם קשישים אקסצנטריים שניזונים מחרובים. או שאולי בעצם זאת דווקא הסיבה שלא נשאבתי לסכנות שטומנות בחובן חבורות המקובלים של בית-הספר.
לא הייתי מהמקובלים, אבל פיתחתי לעצמי חבורות שבהן, כך האמנתי, מחבבים את המיזנטרופ שבי. הייתי בתנועת-נוער שעד היום אין שום הוכחה שהיתה קיימת בכלל, עישנתי את הסיגריה הראשונה עם מישהו שאף-אחד מהחברים שלי לא הכיר, ואיבדתי את בתולי למישהי שאף-אחד ממילא לא היה מאמין לסיפור המופלא שהיא הנציחה אצלי.
ולמרות שעד היום אני מעשן ולא בתול, הסלידה שהיתה לי כבר אז מחבורות המקובלים עזרה לי, כך מסתבר, להתמיד ולא למצוא את מקומי בחיים. כנראה שזה מרד נעורים מתוחכם מדי לסלוד מכל העניין של חבורות המקובלים וממלכות הכיתה. כנראה שיש חשיבות, אידיוטית ככל שתהיה, לא לזהות כמה אידיוטי זה לחפש תמיד את הספסל האחורי באוטובוס של הטיול, להתחנף לאנשים הנכונים, ולצעוק את הצחוקים המיותרים במקומות הנכונים בחיים.
אבל היום החבורות האלו הן כבר לא משחק ילדים. העולם התקדם, והיום זה כבר לא מספיק לעשן, לקנות את הג'ינס הנכון, ולא להקשיב להורים. היום נערים נדרשים לשבור בקבוקי וודקה, ונערות צריכות לשבור את נפשן על מזבח השייכות החברתית.
וזה גם מה שמפחיד אותי שיקרה לילדה שלי. חוץ מתאונת-דרכים – אבל זה רק בגלל שהטראומה האישית שלי בתחום הזה היא יותר גדולה, כי נפצעתי בשתיים נפרדות, הייתי מעורב בעוד שלוש, וראיתי מול עיני עוד ארבע.
אני רוצה שהיא תישאר קרובה אלי, אבל אני רוצה שהיא גם תדע לא להקשיב, ולמרוד. ואני רוצה שהיא תפתח את היכולת למרוד, כדי שתוכל למרוד גם בהם. להצליח לראות בזמן אמת מהו השקר, ולצלוח את שדה המוקשים הזה כמובילה. ואני רוצה שהיא תדע להוביל גם אם זה בכיוון שלא כולם מובילים אליו. ואני לא יודע מה בעצם אני רוצה. גיל הנוער הוא מאוד מבלבל. גם אותי. גם היום.
כי כנראה שאיפה שהוא, עדיין לא שלם בי הנער שלא נאבק מספיק, ושמבין היום שכל המאבקים האלה היו מיותרים ממילא. איפה שהוא, גם אני צריך את ההכרה הטיפשית הזאת של האחרים, וזה כבר לא משנה אם הם מלכי הכיתה או הנתינים המסכנים שלהם. אין באמת הבדל.
וזה כאילו יותר קל היום, כי הטכנולוגיה, כידוע, מקרבת בין אנשים – או לכל הפחות, מקרבת אנשים כמוני אל האנשים ששייכים לקבוצות העילית ולחבורות של המקובלים. והטכנולוגיה הזאת מאפשרת לך היום לעשות את ה-"לייק" ה-4000 למשהו שכתב מישהו שלא מכיר אותך בכלל, להרגיש שאתה חבר שלו בגלל זה, וכך לדעת בוודאות שאתה צודק בתחושה התמידית הזאת – שיש משהו ענק שקורה ממש לידך ואתה מפספס.
אבל שוב, כמו אז בימי בית-הספר, גם ברשתות החברתיות אני לא באמת שייך, ולכן גם סולד מכל מה ומי שמקובל בהן. אני לא חבר בחבורות החשובות של פייסבוק או טוויטר, ואין לי אפילו קבוצות מגניבות ונחשבות בווטסאפ. כלומר, חוץ מהקבוצות של הגן ושל המשפחה. אבל אלו הקבוצות הכי מגניבות. מה, לא?
ושוב, כמו אז, אני מספר לעצמי שאני בונה את החבורה הפרטית שלי. שמי שבאמת רוצה להיות חשוב או נחשב, יואיל ויסתופף תחת צל קורתי. אבל היום אני גם יודע שזאת פשרה. פשרה הכרחית ומציאותית, אולי, אבל עדיין פשרה.
כי בבחירה בין להיות מעורר רחמים כשאתה צודק ובודד, לבין להיות מגוחך כשאתה טמבל מוקף בנוהמים, הסכנה האמיתית היא לנסות לברוח מהמציאות. ובחיים – במציאות – כך מסתבר, אתה פעם למעלה, ופעם למטה. פעם אתה אהוב, ופעם עלוב. פעם מלך, ופעם סתם מישהו שסולל לו את הדרך. ואולי אדם כן צריך לדעת מה אינה אהבה, כדי לדעת מהי אהבה. אדם כן צריך לדעת להתחנף, כדי לדעת חנופה.
וכל זה לא פותר שום דבר מהבילבול הזה. אבל בעקבות הנסיון שלי, אני מתכוון לשבת ולהסביר את כל זה לילדה שלי מראש. כדי שלא תעשה שטויות, ושלא תיפגע אף פעם, ותקשיב היטב לכל הסיפור הזה, אבל כמובן לא תשמע בקולי.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה