אבא שלי אמר לי פעם "אתה יודע מה זה ההיפך מלשכוח? לכתוב". מאז התחלתי לכתוב דברים, ולא הפסקתי. אני כותב במחברת השחורה שלי, על השוליים של עיתונים, על פתקים קטנים, וכשאין ברירה אפילו בקבצים במחשב.
התחלתי לגלות שאני שכחן לפני כמה שנים, ומיד כמובן כתבתי את זה, כדי לא לשכוח. זה התחיל בדברים קטנים שקורים לכולם, כמו לשכוח מה רציתי להגיד לפני רגע, לייגע אנשים בשידורים חוזרים של דברים שכבר אמרתי להם, או לשכוח לאכול בזמן, וככל שזה קרה לי יותר ככה גם התגברו והשתכללו התירוצים, כמו למשל להגיד לעצמי שהדברים האלה קורים לכולם.
כי באמת קל יותר לכולנו ללכת לאיבוד ב"עידן המידע" הזה. אנחנו מופצצים במילים ובתמונות, אנחנו מדלגים ברשתות-חברתיות בין חתולים למחאות פוליטיות, ובאופן כללי מבלים את רוב היום שלנו בעוד ועוד דרכים להתבלבל ולשכוח. ואז אנחנו מקיפים את עצמנו במכשירים שעוזרים לנו לזכור, לחפש ולדעת דברים – רק כדי לגלות שמנועי-חיפוש ומכשירי ניווט לוויניים לא עוזרים לנו ללמוד ולדעת, אלא רק אומרים לנו בקולם המלטף שאין בזה טעם, כי הם יודעים יותר טוב מאיתנו איפה אנחנו, מה אנחנו צריכים לקנות, ואת מי אנחנו צריכים לאהוב. במקרה הטוב אנחנו יכולים אולי לזכור במעומעם באיזו אפליקציה כתבנו את המשימות שלנו, או באיזה עיתון אפשר למצוא את המחקר ההוא שקראנו, ושמוכיח את כל מה שכתבתי כאן עכשיו.
אז כל התיאוריות האלו באמת יפות, אבל לא יכולות לנחם באותו רגע מביך, שבו אני נזכר מה באמת רציתי להגיד למכר ההוא שפגשתי ברחוב לפני שעה, או נזכר מי בכלל הוא היה לכל הרוחות. וכל ההסברים לא עוזרים כשאותה שעה של היזכרות הופכת לשעתיים, או שלוש, או – איך קוראים לדבר הזה שבא אחרי שלוש?
אנשים טובים תמיד שמחים לעזור לך לחבר מחדש את חוט המחשבה, ואנשים פחות טובים תמיד שמחים לראות אותך נבוך – ושני הדברים בסוף משרתים את המטרה, מזכירים לך את מה שרצית להגיד, או לפחות מזכירים לך שאתה מזדקן. כי יש הבדל בין לשכוח איפה צולמה כל תמונה שדחפת לשקית המזכרות שבתוך הארגז שבתוך הבוידעם, לבין לשכוח איפה בכלל הבוידעם הזה. וההבדל הזה מאוד מטריד, וממלא את המוח בכל מיני מחשבות לא נעימות ששמחות להתפרץ לחלל שהתפנה שם.
צריך להבין ולהודות: לשכוח כל הזמן דברים זה בעצם למחוק לאט לאט חלקים מעצמך, ללכת ברחוב בתחושה שהיא תערובת של זרות ושל חרדה ממשהו חשוב שאתה מפספס, ולקוות לא להגיע למצב שבו תשאל את עצמך איך עברו החיים שלך, מי היית, ולמה בכלל שילמת כל-כך הרבה כסף על טיולים וחוויות שבסופו של דבר לא נשאר מהן כלום. "לא לשכוח, לכתוב" – אני אומר ומזכיר לעצמי כל הזמן, ומשתדל להשאיר אחרי דברים כתובים, אם לא עבורי אז עבור מישהו אחר שיהיה סקרן מספיק כדי לפענח ולחבר את הפאזל הזה יום אחד.
ואולי יש עוד תקווה. אולי דווקא בעידן המהיר הזה, אותן תהפוכות מדעיות וטכנולוגיות שמסחררות ומבלבלות אותי כל-כך, יביאו גם עוד בתקופתי פתרונות שבינתיים ראיתי רק בסרטים – ובבקשה אל תשאלו אותי באילו סרטים. אולי בעוד עשר שנים אפשר יהיה להשתיל מחדש תאי-זכרון שיחליפו את אלה שהתקלקלו, או אולי אפשר בכלל יהיה להשתיל זכרונות של ממש, ולחסוך את כל הכסף שאנחנו מבזבזים על צבירת זכרונות איטית, מייגעת ופרימיטיבית – כמו טיולים וחיפוש באינטרנט.
ועד שכל זה יקרה, אני לפחות שמח שמצאתי בת-זוג כל-כך תומכת ואוהבת. כי אהבה אמיתית לא קשורה לכרטיסי-ברכה ומתנות בחגים. אהבה אמיתית היא לדעת להביע עניין גם כשאני שותק, ולדעת לחייך בהבנה גם כשאני מספר שוב ושוב את אותו הסיפור.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה