מחר יהיה ערב ט"ו בשבט. זה בסדר, גם אני לא הייתי יודע את זה אם לא היתה לי ילדה בגן. ט"ו בשבט הוא החג המפתיע ביותר שיש. לא משנה כמה נעקוב אחרי לוח-השנה, תמיד נופתע כשיגידו לנו שהוא הגיע, או שהוא היה כבר לפני שבועיים ושוב פיספסנו אותו.
יש חגים כאלה, שאין להם מספיק יחסי-ציבור. כולם מקפידים לבחור תחפושת לפורים כבר מראש-השנה, כולם מכינים מקום בקיבה לסעודת פסח כבר מיום-הכיפורים, וכולם יודעים שבחנוכה אוכלים הרבה מאכלים מטוגנים, לזכר משהו שקשור בהרבה שמן.
לעומת זאת, קשה למצוא מישהו שיודע להסביר בדיוק מי היה גדליה בן-אחיקם ומדוע צריך לוותר על ארוחת הצהריים בגללו, וגם מצבו של יום הרצל לא הרבה יותר טוב מזה. עצם הכתיבה על הנושא מפתיעה אפילו אותי, וגורמת לי לחפש תירוצים שקשורים במשיכתם ובבשלותם של נושאים אחרים.
לי דווקא יש חיבה לחגים האלה. דווקא בגלל שהם קטנים, הם נותנים למי שחוגג אותם הרגשה של השתייכות לקבוצה קטנה ומיוחדת – והרי ייחודיות כזאת היא מה שהכי חסר לנו בחיים המודרניים, והיא הסיבה שאנחנו קונים דברים כמו כיסויים לאייפון או הבטחות של פוליטיקאים ממפלגות קטנות. אבל יש בחגים קטנים עוד משהו מיוחד: הקטנות שלהם נותנת לנו יותר חופש להגדיל אותם בעצמנו ולעשות מהם משהו מיוחד – לעצב אותם כמו שאנחנו רוצים.
ט"ו באב למשל, חג האהבה היהודי, היה פעם חג קטן כזה. היה בו משהו מיושן, גם אם מתריס מול יום ה"וולנטיין", עד שמישהו הבין שאפשר לנצל את רגשות האשם הגבריים פעמיים בשנה כדי לעשות כסף, וחידש לנו גם בקיץ יום אהבה, פרחים, שוקולד ותכשיטים.
טוענים שהמקור הראשון לט"ו בשבט הוא עוד בימי המשנה, אבל בעיני רוב האנשים החג הזה דווקא נולד כשהיו בגן. אצלי למשל, עוד בימים שהמדינה היתה בשחור-לבן, נסענו בכל שנה לנטוע עצים ולקבל על זה תעודות הוקרה מהקרן הקיימת, בחתימתו האישית של מי שנראה לי אז כמישהו מאוד חשוב, והיום כתוב עליו בויקיפדיה שמקצועו היה "עסקן". בהתחלה עוד הייתי חושב על כל העצים שלי, שמפוזרים על אדמת המולדת, אבל בשלב מסויים התייאשתי מהחיפוש אחריהם. חלק מהם כנראה נשרפו בכרמל, ומהאחרים אולי ניסרתי ענפים למדורה בלי שידעתי – בזמנים שעוד נהגתי לטייל בחיק המנגל.
אבל זאת היתה רק התחלת החגיגה. ביום שישי נלביש את הילדה בבגדים לבנים וחגיגיים, ונשלח אותה לגן לצייר על עצמה עץ. בשבת כנראה נצא לטייל בטבע, נסתכל על פריחת השקדיות והכלניות, ונתעצבן שבזבזו על זה שטח שהיה יכול לשמש המון מכוניות לחניה. כאלה אנחנו, יצורים עירוניים שאוהבים פרחים אבל נגעלים מהחרקים שהם מביאים, ומעדיפים כנראה לחגוג בדרך המסורתית והבטוחה – אוכל וקניות.
רק שהאוכל והקניות בט"ו בשבט מתמצים לכדי פירות יבשים. החג הזה, שנולד כשכולם היו עובדי אדמה שזופים ושמחים, התכווץ כמו משמש תעשייתי עם השנים ועם צמיחת מגדלי הבטון ועמודי הטלפון. וכנראה שכשאין לחג פוטנציאל כלכלי ומסחרי – עם כל הכבוד לדת והאידאולוגיה ואפילו לאיכות הסביבה – כל מה שנשאר ממנו זאת הנוסטלגיה.
אבל חגים, בדיוק כמו האידאולוגיות עצמן, הם עניין של אופנה. אני בטוח שמיטב המוחות השיווקיים מנסים בכל שנה לחשוב איך אפשר לרענן את ט"ו בשבט, כי הוא הרי מהחגים הקטנים האלה שאפשר לעשות מהם הרבה – במיוחד אם אנחנו טיפוסים עירוניים שאוהבים לחשוב שאנחנו דואגים לאיכות הסביבה הירוקה שלנו, ולהנות מהעצים שבחצר הקניון. הבעיה היא שמדובר כאן במקרה ייחודי, של חג שהתוכן המודרני היחיד שאפשר לתת לו יהיה סוג של סתירה פנימית: איכות הסביבה ושמירה על הטבע לא ממש הולכים ברון בלב עם קניות וייצור אשפה, כמו שאנחנו רגילים לחגוג.
את ט"ו בשבט נצטרך להמציא מחדש, ואולי אפילו נצטרך בשביל זה להמציא מחדש את המונחים שבעזרתם אנחנו ממציאים מחדש דברים. אין גבול ליצירתיות שלנו כשאנחנו רוצים להנות ולבלות, ואני בטוח שבעוד שנים לא מעטות גורמים בעלי עניין יצליחו למצוא את נוסחת הזהב, ויהפכו גם את ט"ו בשבט לחג אמיתי שחורג מגבולות גן-הילדים. ועד שזה יקרה, כדאי מאוד לנצל את הזמן ובאמת להנות ממנו.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה