בשבוע שעבר מתה לאה. את לאה בעצם לא הכרתי מעולם. היא היתה שכנה בבניין סמוך, ורק מדי פעם, כשהייתי יוצא לחצר לעשן, הייתי שומע אותה מתווכחת עם המטפלת הפיליפינית שלה: לאה רצתה לשבת במרפסת ולהביט מהחלון, והמטפלת היתה מפחדת מזה, ואומרת לה "לייאה, לייאה. מסוכן".
אני כותב על לאה כי קשה לי להתמודד עם מוות שקרוב מדי אלי. מכל החברים, הסבים והסבתות, הדודים והדודות, מכל המעגלים אני בוחר בלאה. ככה, מהמרחק הבטוח של החצר והחלון הסגור, אני עומד שוב בגשם, מעשן סיגריה, ומביט דרך מודעת האבל הצנועה על העמוד, שמספרת על מותה של מישהי זרה לי לגמרי. כמו אותו תמהוני רודף מיתות זרות, בסיפור שפעם התחלתי לכתוב, ומעולם לא סיימתי – כי הסיפורים שאנחנו מספרים הם תמיד קצת על עצמנו.
אפילו בביקורי ניחום אבלים אני מתקשה. אני מנסה לבחור עוד מראש את המילים שלא אצליח להגיד, ובסוף לא אומר מילים אחרות לגמרי כשאני כבר מגיע לשם. אני מתחמק בזהירות בין החיוכים המנומסים, שיחות החולין, התמונות והזכרונות, ומרגיש לא נוח כששואלים אותי על החיים שלי, ששמתי בכלל במקום אחר עוד לפני שנכנסתי לשם. עוד כשהייתי בשביל הכניסה ההוא עם מודעות האבל.
המוות הוא חלק מהחיים, אומרים. בתרבויות אחרות יש למוות משמעות, אומרים. אבל החיים שלנו הם תמיד מסע של בריחה והתחמקות מפני הסוף, האינסופי, הבלתי-נמנע, המוחלט כל-כך. החיים הם הדחקה אחת גדולה של סופם, ובלי ההדחקה הזאת אין לאף אחד חיים. ורק מדי פעם, כמו אור חזק מדי שנדלק פתאום, מבינים שכל רגע יכול להיות הרגע האחרון, ושאולי כל צעד שנדמה לנו שאנחנו בוחרים באופן חופשי, הוא רק צעד בדרך למלכודת שאנחנו לא רואים, ושהוכנה לנו מראש מעבר לפינה.
והרי המוות שלי מפחיד אותי רק בגלל החיים של הקרובים לי שאני משאיר, ועוד יותר מזה, המוות של הקרובים לי מפחיד אותי בגלל החיים שלי שישארו בלעדיהם. כי בסוף יהיו שם רק זכרונות וסיפורים, וגם הם ילכו ויהפכו מטושטשים ועמומים, כאילו אותו גורל שמצווה למות, מצווה גם להמשיך לחיות בצל המוות ההוא. כאילו מדובר באיזו לאה רחוקה, שהלכה לעולמה בטרם עת, ולא בנו עצמנו.
וזה תמיד "בטרם עת", כי מבחינתנו אין למוות עת מתאימה. הוא תמיד מפתיע, חותך כמו צלצול טלפון חסר רחמים שמגיע באותה טרם-עת. אבל אולי הפחד הוא בכלל מהחיים שלאחר המוות, ולא במובן המיסטי – אלא במובן הפשוט שמחייב אותנו להמשיך לקום ולחיות אחרי האבל. כי גם העת הזאת, לחיות עם החלל, נראית תמיד מוקדמת מדי.
אז בעוד כמה ימים, כנראה, החיים של לאה יהיו פרושים על המדרכה: רהיטים, ספרים, חפצים שאף אחד לא מבין בשביל מה צריך אותם, וכבר אין מי שתסביר לו. אולי מישהו יאסוף משם משהו אל החיים שלו, אולי מישהו אחר יגור בדירה של לאה, ולא ירצה לדעת מה היה שם קודם. ואולי ככה צריך להיות. כי בין מוות למוות צריכים להיות גם חיים.
כשמסתיימת הסיגריה, לפני שאני פונה לחזור הביתה מהחצר, אני שואל בדמיוני את לאה מה הסוד לחיים ארוכים. "הסוד?", היא אומרת ועוצמת את עיניה כדי שלא אראה בהן את ההשתקפות שלי, "הסוד הוא להשתדל למות קצת פחות בכל יום".
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה