הקוטן כן קובע

בעתיד, כך מבטיחים לנו שוב ושוב בסרטים, תהפוך האנושות להיות אוסף של יצורים קטנים וחסרי-משמעות, שנשלטים על-ידי מכונות גדולות ומפחידות.
בפועל, כך נראה, המכונות המתוחכמות דווקא הופכות ליותר ויותר קטנות, והאנושות אוספת לעצמה מיניאטוריות מסוגים שונים ורמות גימור לא אחידות, ושמה אותן על מדפים כדי להוכיח באופן סופי את שליטתה ביקום.
וכשאני אומר "האנושות", אני מתכוון בעיקר לאשתי.

כפי שחשפתי בשבוע שעבר, כשהתחתנתי איתה כרתתי ברית גם עם הבובות הקטנות שהיא מחבבת כל-כך. בהתחלה הן דווקא נראו לי חמודות ולא מאיימות, אבל עם השנים לפעמים נדמה לי שבלילה הן קמות לתחיה, מתחתנות זו עם זו, מנגנות בגיטרה הקטנה שלהן, עושות בובות-תינוקות קטנות, ומצלמות את הכל במצלמות זעירות שהגיעו מאיזה מפעל סיני גדול.

לא, אני אומר לעצמי. זאת סתם פראנויה.
המפלצות תמיד צריכות להיות גדולות כדי לאיים. ככה לימדו אותנו בסרטים. לבובות כל-כך קטנות לעולם לא תהיה יכולת לזוז או לחשוב. אז נכון שחוק מור מבטיח לנו שכוח המיחשוב ילך ויגבר בזמן שהרכיבים הקטנים שמכילים אותו ילכו ויקטנו, אבל מצד שני חוק פרקינסון מבטיח לנו שלא משנה מה גודל הזכרון האלקטרוני שלנו, תמיד נזדקק לעוד ועוד ממנו, כך שלפי חוק מרפי האנושות בכל-זאת מנצחת – כי יש משמעות לגודל: הרי תמיד יהיה חסר לנו ברגע המכריע בדיוק את המקום לקופסת הפלסטיק הנוספת בארון המטבח. זה קצת מבלבל, אני יודע, אבל ככה זה כשמצמצמים את האישונים הזקנים ומנסים לקרוא מאמרים ארוכים מדי על גבי מסך של טלפון נייד, וכל האותיות הקטנות שם מתערבבות.

ובכל זאת, יש משהו מפחיד בזה שככל שהבעיות של האנושות הופכות לגדולות יותר, כך הפתרונות הטכנולוגיים שמציעה אותה אנושות הופכים לזעירים יותר ומתאימים לכל כיס. יש היום גלולות קטנות שיכולות לחדור לגוף ולצלם אותו מבפנים לטובת אבחון רפואי מדכא, ויש גלולות קטנות אחרות שמבטיחות לנו שנשכח את הדכאון הזה ונהיה מאושרים, וכל אלבומי התמונות הכבדים של פעם נכנסים כולם לתוך כרטיס זכרון בגודל של ציפורן חודרנית, וישאר שם עוד מספיק מקום לכל סרטי המדע-הבדיוני ההם שהבטיחו עתיד גדול מאוד לכל החרדות האנושיות הקטנות.

אבל בבוקר, כשאני מעיר את הילדה שלי ורוצה רק שהיא תזכה לגדול יותר ממני, הבובות הקטנות והחמודות על המדף לוחשות לי את מה שרק מי שהאבק גדול ממנו יכול לדעת: כל הסרטים האלה נוצרים לא מתוך פחד, אלא מתוך תסכול, כשאנחנו מבינים שאמנם החיים שלנו קטנים, אבל הם לא נשלטים על-ידי מכונות מפלצתיות, אלא על-ידי איזו תחושה שתמיד יש מסביב משהו יותר גדול – איזה סטארט-אפ ששווה מיליארדים, תוכנית ריאליטי אדירה, סמארטפון חדש עם מסך ענק ברזולוציה מטורפת, או סתם קונספירציה אדירה של סוכנות ביון.
אז הכי קל לנו להטיל את האשמה על מחשבי-ענק שרוצים לבלוע את העולם, אבל המחשבים – כמו הבובות – עושים רק את מה שאנחנו מבקשים מהם לעשות. הבעיה היא, כמו תמיד, איתנו, עם האנשים.

ובסופו של דבר, אני אומר לעצמי, המזעור הטכנולוגי הזה אולי עובד לטובתנו. הוא מראה לנו שלמרות התחושה הקטנה שתמיד מאיימת, אנחנו רק הופכים לגדולים ומשוכללים יותר עם הזמן. כל אחד מאיתנו מחזיק היום בכיס מחשב-על שיכול להפוך אותנו לכוכבי רשת-חברתית במגע קל. ואפשר להסתפק בדירה קטנה וזולה יותר, כי כבר לא צריך כל-כך הרבה מקום לאחסן את כל הזכרונות הנעימים שלנו בתוך אלבומי תמונות גדולים וכבדים.
ויש לנו גם את החופש המוחלט להרגיש הכי קטנים וחסרי חשיבות, ולהתחיל את החיים מחדש כשכרטיס הזכרון הזעיר שמכיל את כל הזהות שלנו הולך לאיבוד, נמחק בטעות, או נחטף בלילה על-ידי איזו בובה קטנה, חמודה ומפלצתית.