משחקי מנהלים

לנהל את הזמן שלך, כך כולם אומרים, זאת המשימה הכי מסובכת של החיים המודרניים. לפיכך התיישבתי בבית-הקפה החביב עלי בנסיון כן ואמיתי לקבל החלטה מה אני רוצה לעשות שם – להתבטל או לעבוד.
כבר חשבתי שאני מתקדם יפה עם המשימה שהצבתי לעצמי, אבל אז שמתי לב פתאום שעל השולחן שלי מונח מוסף ניהול ומנהלים שצורף לאחד העיתונים היומיים. בחרדת קודש אחזתי בו, כשריח הדפוס היוקרתי מרעיד את ידי, וחיפשתי בו תשובה. לשמחתי מצאתי בו בדיוק את מה שחיפשתי: בזבוז זמן מוחלט בדמות פרסומות וכתבות יחסי-ציבור על מנהלים מוצלחים. כי כל מנהל טוב יודע להזכיר לך ברגע הנכון במה אתה לא טוב – וביחסי-ציבור אני הרי ממש גרוע.

מה שכן, למדתי מהמוסף הזה משהו על תהפוכות ומהפכות.

מהפכות אמיתיות – כאלו שבאמת נשארות כדי לשנות את החיים שלנו – מתרחשות לאט ובשקט, בלי שום דם ואש או כותרות בעיתונים. מהפכות אמיתיות גורמות לנו להתעורר בוקר אחד ולפחד שפיספסנו משהו מאוד גדול, וכל מה שנשאר לנו זה לרוץ להתנחם באיזה בית-קפה.
ברוך הבא לעולם שאחרי המהפכה, זועק הסאבטקסט של המוסף המיוחד. הניהול השתלט על העולם.
ופתאום הכל באמת מסתדר בראש. אנחנו הרי כל הזמן "מנהלים" הכל: אנחנו לא משוחחים אלא "מנהלים שיחה". אנחנו "מנהלים מערכות יחסים", וכשזה לא עובד אנחנו "מנהלים משברים", ואם אין ברירה אנחנו "מנהלים רומן". אם לא נשים לב, נמצא את עצמנו יום אחד מתחילים גם "לנהל יחסי-מין" במקום פשוט "לקיים" אותם.

אבל המהפכה הזאת תופסת אותי לא מוכן, גם במובן הפשוט של "לא מסכים". בהיותי בן להורים בעלי מסורת של צווארון כחול, יש בי תמיד איזו בושה קטנה להיות בתפקידי ניהול – ומבוכה עוד יותר גדולה לדבר על זה. מצד שני אולי אני מתבייש כי פשוט ניהלתי לא הכי טוב. כי יש בתפקיד ניהולי איזו דרישה בלתי מתפשרת לסוג מסויים של קשיחות, וברזומה שלי יש יותר מדי אמפתיה. חוץ מהאמפתיה שאין לי למנהלים שמוקפים בהילה מעוררת הערצה של קשיחות.

ואולי הבעיה שלי היא שבעיני לנהל זה ההיפך מלעשות, למרות שכל המנהלים הבכירים מתלוננים שהם עסוקים 25 שעות ביממה – כולל בהתרברבות על זה בראיונות מעוררי השראה לעיתון וקבלת החלטות מה לעשות בבונוס השמן שקיבלו. ואולי בעצם זה לא הניהול, אלא ניהול הדיבור. כי לדבר על ניהול זה אפילו יותר גרוע מלהגיד כל הזמן שאתה "מנהל". הדבר היחיד שיותר נמוך בסולם הדרגות הזה הוא להיות "יועץ".

אבל בסופו של דבר אתה חייב למצוא לעצמך כותרת שתגדיר אותך – או שתנהל את המותג האישי שלך, תלוי איך אתה מעדיף להציג את זה. וכותרות כאלו הן תמיד אמנות הפשרה והתמצות, בתמורה לטפיחה קטנה על האגו. בכל אחד מאיתנו מסתתר איזה מנהיג פרימיטיבי עשוי ללא חת, גם כשאנחנו סתם עושים סידורים וקניות. ולכן גם כשאנחנו כועסים בטלפון, אנחנו מסכימים לחכות על הקו עשרים דקות רק כדי שמישהו בעל קול בס יציג לנו את עצמו כ-"מנהל קשרי לקוחות" – כי שיחה עם סתם זוטר הופכת גם אותנו אוטומטית לזוטרים.

העולם מלא בדוגמאות של אנשים שהצליחו לאלף את הכאוס, לגרום לעסק שלהם לשגשג, ולזכות בתהילת עולם על מדף ספרי הניהול – או לפחות להשחיל את עצמם ואת התמונה שלהם למוסף בעיתון יומי. וזה הרי בדיוק העניין – בבסיס אנחנו יצורים רודפי כיבוש ושליטה, ואנחנו מנסים כל הזמן רק למצוא את החוקיות בכל דבר שקורה, ועדיף שהחוקיות תהיה ההחלטות שאנחנו עשינו, ולא, נניח, התהפוכות והמהפכות שעשו אחרים בעמל רב.

אבל מהפכות מתרחשות תמיד בשקט, בלי שנרגיש. וככה, בלי שהרגשתי ובלי שרציתי, גם אני הגעתי לגיל שבו אדם מראיין את עצמו על תולדות חייו, ומגלה שבכל הזמן הזה הוא בעצם ניהל דברים. אי-אפשר לברוח מזה. גם כשרציתי סתם להיות חייל, קראו לי מפקד (אבל שאינו קצין). גם כשרציתי פשוט לעבוד, נתנו לי כרטיס ביקור עם כל המילים הנכונות (אבל הריקות והמנופחות), וגם כשרציתי סתם להתלבט עם כוס קפה, צץ על השולחן שלי מגזין שכל תכליתו לספר לי על אסטרטגיות חדשניות לקבלת החלטות.
וזה לא שאני לא אוהב מהפכות או אסטרטגיות חדשניות, אבל אני נלחם, אני באמת נלחם, לא להפוך ל"מנהל חיי משפחה", אלא להישאר סתם "בן-זוג ואבא".