קישוט ממולא

כרגיל, אנחנו מתעוררים קצת מאוחר מדי בבוקר, ואני הופך את המגירות בשידה של הילדה כדי לבחור לה את הבגדים הכי מגניבים. ואז, בזמן שאני רץ ללבוש מהר את הבגדים האחידים שלי, היא ניגשת לשולחן הכתיבה שלה, וחוזרת אלי עם חיוך ועם שלוש מדבקות זוהרות שהיא הצמידה ללחיים ולמצח שלה.
"ככה את רוצה לצאת מהבית?" אני שואל בתערובת של הפתעה ותקווה שהיא תתעשת ותבין את גודל הטעות.
"כן!", היא מוחקת לי את החיוך.

'התנגדות לא תעזור' – אני מצטט לעצמי את מיטב טורי הייעוץ ומדריכי ההורות, שמצטטים בתורם את השוטרים הווגונים שהגה דאגלס אדאמס ב"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה". צריך לזרום עם העצמאות שלה ועם דרכה הייחודית להביע את עצמה.
אבל כשאנחנו זורמים בשביל שיוצא מהבית, המחשבות שלי לא יכולות להתאפק. והנה, בעיני רוחי אני כבר רואה אותה כנערה, חוזרת הביתה עם עוד קעקוע צבעוני שאף-אחד לא מבין מה מצוייר בו, או עם עוד עגיל שתקוע לה באף, בגבה, בלשון, או בכל חבל מולדת שעדיין נראה לה שומם ומשעמם מדי.

וזה היה בדיוק הרגע שהרגשתי שאיבדתי אותה. את טבעת הנישואין שלי.

ענדתי אותה בגאון ובששון כמעט שלוש שנים וחצי, כל הזמן. חוץ מהזמנים שבהם שטפתי כלים, עשיתי אמבטיה לילדה, גזמתי את השיחים בגינה, או סתם שכחתי להחזיר אותה לאצבע אחרי אחד מאלה. והקפדתי גם לענוד אותה בכל פעם על אצבע אחרת – כי אני מאמין שטבעת נישואין היא לא סתם קישוט, אלא מסמלת משהו. ורציתי שהיא תסמל את זה שבחיי נישואין שום דבר לא מובן מאליו, וצריך כל הזמן לרענן ולגוון, וגם לתת ליבלות להחלים.
לא, זה לא מצחיק. מדובר במשבר עמוק ויקר. אי-אפשר להקל ראש באובדן של טבעת נישואין, במיוחד כשנזכרים כמה שנים לקח לי להסכים להתביית ולהתחתן, ויותר מזה – להסכים לקשט את הגוף שלי בתכשיט כלשהו.

אף-פעם לא נמשכתי לעניין הזה – של כל הקישוטים והתוספות שאנשים מעמיסים על הגוף שלהם. עוד מגיל צעיר, הדרך שלי להיות חריג ויוצא דופן במראה היתה פשוט להשאיר את העור שלי נקי מציורים וברזלים בזמן שכולם הרגישו מאוד מיוחדים אבל נראו אותו הדבר עם העגיל הקטן באוזן שמאל והקעקוע של האות הסינית על הכתף.

אבל העניין הזה מתחיל עוד הרבה לפני גיל ההתבגרות. מאז ומתמיד האנושות לא אהבה את הגוף שלה. עוד כשאבותינו חיו במערות וביערות הם קישטו את גופם בכל מיני ציורים, תכשיטים, עניבות, וחולצות של מועדון הכדורגל ברצלונה. זה אולי סוג של פתרון נוח, מין פשרה מוזרה, בין הרצון של כל אחד להיות ייחודי ולהביע את עצמו, לבין השאיפה של אותו כל אחד לסמן את עצמו כחלק מקבוצה ייחודית לא פחות. אבל באופן מוזר, אחרי כל-כך הרבה שנים של אנושות, עדיין לא הבנו שכל זה רק מסמל את נצחיותה של הדילמה הזאת עצמה.

ולמרות שאני תמיד ראיתי את הדברים אחרת, בחיפושים הנואשים שלי אחרי הטבעת האבודה ברחבי הבית, מצאתי המון דברים שהיו עבורי בדיוק זה. מצאתי את שרשרת המגן-דוד הישנה שלי, את הפאנלים הפלסטיים הצבעוניים של הטלפון הסלולרי הישן, את מגפי העור המוזרים שקניתי פעם, וכמובן את החולצה ההיא של מועדון הכדורגל ברצלונה. רק הטבעת נשארה אבודה. הטבעת, ועל הדרך גם העקרונות שלי להישאר זך ונקי מקישוטי גוף ילדותיים.

כי הגיל מתקדם, ואתה לומד שאין עקרונות שלא שווה לעדכן מדי-פעם – אם לא לפי צו האופנה, לפחות לפי צו השעה. וכשאתה מתבגר אתה מבין שלפעמים צריך גם להוסיף קישוטים לגוף, כדי לעזור לו להמשיך להיות מה שאתה רוצה להיות. אין ברירה, אני אצטרך לרכוש לעצמי כמה שיותר מהר טבעת חדשה. אבל אולי לפני זה, כחלק מהעזרה הזאת לגוף, וכמסקנה הכרחית מההתבגרות הזאת, ארכוש משקפיים.