מחשבות בדרך הגב

השבוע שוב נזף בי הפיזיותרפיסט שלי.

מסתבר שעולם הפיזיותרפיה השתנה מאז המפגש הראשון שלי איתו, לפני 20 שנה (רגע, אני מחשב שוב... כן, 20 שנה. הזדקנתי).
בפעם ההיא, כשנכנסתי לאולם הטיפולים, היה שם שלט ענק שרמז לי בעדינות על מה שהולך לקרות. היה כתוב שם "No pain - No gain". השלט ההוא צדק. אבל הפעם נתנו לי רק לעשות תרגילים, במה שנראה כמו חדר כושר - כלומר יש שם ציוד של חדר כושר, ומדריכים שריריים - אבל החוק שם הוא שאסור שזה יכאב, או שזה יגרד, או שזה בכלל יעיר אותך מהשינה.

אני לא בטוח שזאת המטרה שהתכוונו אליה מראש, אבל התרגילים הארוכים והמשעממים האלה נותנים הרבה זמן לחשוב. במצבים כאלה אתה חושב על השבריריות של החיים, על ערכה של הבריאות, ועל זה שחבל שאסור להשתמש שם בסלולרי כדי להפיג את השעמום הזה.

עוד מחשבה שהיתה לי היא על ביבי. וזה די טבעי, כי בזמן האחרון יש נטיה לקשר כל דבר לביבי הזה. המחירים עולים, אנשים לא קוראים עיתונים, מפלס הכנרת יורד - הכל באשמת ביבי. חשבתי על זה שהסיסמה הזאת, "No pain - No gain" יכולה בקלות להיות סיסמה של ביבי, במקום העניין הזה עם הארוחות חינם, אבל אני לא בטוח שזה היה גורם לו להיות יותר אהוד בקרב הציבור.

אני לא מפונק. אני חושב שכולנו זקוקים לרמה מסויימת של כאב כדי שנרגיש שאנחנו באמת חיים. השאלה היא איפה עובר הגבול, ומה אנחנו מרוויחים מזה. כלומר, אם אתה פיזיותרפיסט או רופא שיניים אתה יכול לעשות קריירה מהעניין, ואולי להרוויח לא רע. אבל אם סתם כואב לך הגב במשך כמה חודשים, אתה כבר מתחיל להרגיש קצת פחות חי.

מצד שני, ביקור במכון הפיזיותרפיה בבית-החולים מכניס אותך קצת לפרופורציות. היה יכול להיות הרבה יותר גרוע, וגם קופת-החולים משלמת לי על זה. אז בחשבון הכולל, אם נתעלם מהחניה והקפה שאחרי הטיפול, ואם נתעלם גם מכל מה ששילמתי כל השנים לקופת-החולים, אולי מצבי סביר.

המחשבה הזאת עודדה אותי - בעיקר המחשבה על הקפה שאחרי. קמתי מהמיטה הנוחה של חדר הכושר ההוא, חייכתי בזהירות, ונכנסתי לחדר הטיפולים, לחלק היותר מעניין של הביקור.

ואז הפיזיותרפיסט נזף בי, כי הנזיפה היא חלק מרכזי וחשוב בטיפול שלי. ניסיתי להגיד לו שאני לא באמת יכול לתת לגב שלי לנוח, וזאת לא אשמתי שהייתי צריך להחליף גלגל ודפקתי את הגב, ויש לי תינוקת שרוצה שאני ארים אותה על הידיים כשהיא בוכה. אבל הוא רק הראה לי ציור של עמוד השדרה (אחד תקין, לא שלי), והסביר לי על כל התקלות שיש לי, כאילו הוא מנסה להוריד מחיר למכונית משומשת. לא ממש הקשבתי לפרטים, כי חיפשתי בציור ההוא איפה כתוב "ביבי", כדי שיהיה לי מה לענות.

אחר כך עשיתי כל מה שהוא אמר - כשאנחנו נמצאים בסיטואציות טיפוליות אנחנו נוטים לעשות דברים מוזרים כאילו הם הכי נורמליים: התכופפתי לצד ימין ולצד שמאל, ניסיתי לדחוף קיר, ושכבתי על מיטת טיפולים בזמן שאצבעות של גבר זר לוחצות לי על הגב ומגיעות עד לבטן. בסוף התהליך הבטחתי יפה לדחוף גם כמה קירות בבית, לא להאשים את ביבי בצרות שלי, ובאופן כללי להרגיש יותר טוב. הגב שלי, מצדו, הרגיש הרבה יותר כואב. אבל סלחתי לו - בשביל זה הוא שם, וזה מחיר סביר עבור גלגל תקין ברכב וילדה שמחה על הידיים.