אומרים שאחרי שהגשמת את כל הפנטזיות המטורפות והקיצוניות, אתה מתחיל לפתח פנטזיות יותר מטורפות ויותר קיצוניות. פנטזיות הן התמכרות, או יותר נכון - כל התמכרות היא התמכרות לפנטזיה, שרק הופכת עם הזמן לצל חיוור של עצמה.
יש איזה מבט מגחך ומתנשא כשאתה מסתכל על מישהו שזה עתה הגשים פנטזיה שאתה כבר הגשמת מזמן. מכאן הסיכון להיות מגוחך ובנאלי כשאתה מפתח פנטזיה. אבל הסיכון הגדול באמת הוא להיות מגוחך כי הפנטזיה שלך פשוט מגוחכת.
אותו מבט מלווה גם את החלום שלי, שיהיה לי עיתון. או יותר נכון, מגזין, כתב-עת. הוא יהיה המגזין הכי מעניין ויפה שיש, בערך כמו כל אלה שכבר קיימים. יהיה לו ריח ממכר של דפוס טרי, ומגע נעים של נייר כרומו חלק, כמו שנהוג ומתחייב בעידן הטאבלטים בשקל והאפליקציות חינם.
למעשה, כבר עכשיו מוציאים-לאור עומדים אצלי בתור. בעיקר כדי להראות לי את מאזן החובות שלהם. אבל אני מסרב להכיר בקשיים. גם את באר-שבע לא בנו ביום אחד, בטח לא ביום שבו קיבלו בדואר את הגליון החדש. אז אני ממשיך לעצב שערים מרשימים, להגות מדורים מרתקים, ולחפש אייקון קטן ומקורי לשים בסוף כל כתבה.
צריך להודות, יש בעיה היום ביחס של האנשים לעיתונות המודפסת. קראתי באיזה עיתון שאפילו הדגים כבר מעדיפים להתעטף במודלים כלכליים יציבים יותר. אומרים שכל מיני אילי-הון שניסו לקנות את עולמם במחיר כרומו-מט, או כל מיני אילי-הון שמרעילים אותנו בריאליטי מציצני, הרסו את הענף. אומרים שלקוראים אין את הסבלנות, הכסף, התשוקה למגע הנייר או התשוקה להניח לרגע לפייסבוק ולקרוא משהו שאין בו חתולים. וזה באמת מדכא, כי יש בעולם עיתונים ומגזינים טובים, ועובדים בהם אנשים טובים, ואם יש עדיין מידה נאותה של צדק בעולם, הוא צריך להופיע נא מיד בדוכני העיתונים ובחנויות המובחרות.
אז מה הבעיה, אמרתי. אפשר לאסוף כמה חברים טובים שחושבים כמוני, להגשים את החלום - לפחות פעם אחת - ולחכות לתגובות הנלהבות. צודק, אמרתי. וניסיתי. ואז, למרבה ההפתעה, הסתבר לי שמלבד הכוח וההשפעה, יש עוד סיבה שאילי-הון מחזיקים עיתונים. זה פשוט עולה כסף.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה