פנים, חדר ישיבות בבית-חולים - בוקר
אני יושב בישיבה אחרונה לקראת הניתוח. מסתכל בפרצופים מסביב לשולחן. כולם חמורי סבר, אולי מסתירים התרגשות קטנה. גם המרצה רצינית. רפואה היא מקצוע רציני. היא בונה את המתח לאט לאט, מסבירה איך הכל יתנהל – מי ישתתף, מה כל אחד יעשה, מה סדר הפעולות, הסיבוכים האפשריים. היא מסבירה איך לשטוף את הידיים, איך ללבוש את הבגדים הסטריליים הכחולים.
פנים, בית - ערב
על המסך שלי עולה הפרק החדש של "האנטומיה של גריי". הרופאים, בבגדים סטריליים כחולים, שוטפים ידיים ומסבירים מה צפוי בניתוח. אני כבר לא אוהב את הסדרה הזו. הדמויות שלה כבר לא מרגשות. הסיפורים צפויים ושבלוניים מדי. ובכל זאת המתח מאיים לפקוע את הלב שלי.
פנים, בית-חולים - ערב
אני משוחח עם עמיתי הנוירולוג על הניתוח המורכב שסיימנו. כל שנות הלימודים הארוכות, כל הנסיון שצברנו בטיפול באלפי חולים ופצועים – הכל התנקז לרגע הזה, למנוחה שאחרי השעות הרבות על הרגליים. אבל בשעות המתוחות האלו אין יותר חשיבות לתיאוריות, ולא לענייני האגו. אנחנו תמיד יודעים להשלים זה את זה. צוות מיומן שבו כל אחד תורם את חלקו למטרה הנעלה מכל.
חוץ, קפיטריה - ערב
אני מספר לו שכבר מזמן הפסקתי לצפות בסדרות טלויזיה.
הוא: למה? בגלל הרדידות? הפרובוקטיביות? או אולי סתם אין לך זמן?
אני: אולי גם זה, אבל בעיקר המתח. המתח הורג אותי. אני לוקח את הדברים יותר מדי ללב. וזה לא רק בין פרק לפרק. זה בין דקה לדקה. תוך כדי הפרק. מתח זה דבר לא טוב. הוא יכול לפגוע בבריאות.
הוא: אבל היית סטודנט לקולנוע וטלויזיה, לא? אז איך אתה לא אוהב סדרות?
אני: אולי הבעיה היא שאני יותר מדי אוהב אותן.
הוא: אבל גם לא עשית עם הלימודים שלך כלום. לא המשכת בתחום.
אני: זה לא מספיק לאהוב את התחום. צריך גם להיות טוב בו.
פנים, אוניברסיטת תל-אביב – בוקר
אני יוצא מוועדת הקבלה של החוג לקולנוע. שוב. וגם הפעם לא התקבלתי. אבל אני אוהב קולנוע, אז אני אמשיך במגמה העיונית. אם לא אעשה סרטים, לפחות אפתח תיאוריות ואבין אותם יותר טוב. אולי ככה גם אבין את עצמי.
הוא: ככה אמרו לך? שאתה לא מספיק טוב?
אני: הם צדקו. לא הייתי מספיק בעל מעוף ודמיון. הדמויות שלי לא היו מרגשות. הסרטים שלי שבלוניים וצפויים מדי.
מלצרית: מה בשבילך?
אני: אספרסו כפול בבקשה.
מלצרית: שוב אספרסו? אולי תגוון פעם?
הוא: אז לפחות פיתחת תיאוריות?
אני: המון. היו אפילו כמה ממש מעולות. נגיד, למה אנחנו בכלל אוהבים לראות סרטים? כי אנחנו רוצים להיות הגיבור של הסרט. החייל הקשוח, המאהב המושלם, הרופא המוכשר. אנחנו מדמיינים את החיים שלנו שם, נכנסים לזה, מתרגשים ומתוחים, ואנחנו שוכחים שאנחנו סתם מול המסך בבית, או בכלל מול איזה רופא אמיתי שמסביר לנו על הניתוח שלנו.
הוא: זאת תיאוריה מאוד שבלונית וצפויה.
אני: כן, בגלל זה לא המשכתי עם הקולנוע, ועברתי לתחום התוכנה. יאללה, בוא נחזור לעבוד. השארנו את הקוד על שולחן הניתוחים. צריך לתקן את הבאג המעצבן הזה, ולסגור.
פנים, בית-חולים - בוקר
אנחנו נכנסים לחדר הניתוח. כולם כבר לובשים את הבגדים המיוחדים. אני נזכר בכל מה שאמרו בהדרכה, לפני שבוע. אורות הזרקורים נדלקים מלמעלה, אני אוחז ביד של אשתי. המתח וההתרגשות מגיעים לשיא. לרגע הזה מתנקז הכל. דמות חדשה ולא מוכרת עומדת לצאת מהבטן ההריונית הזאת, ולהצטרף לסרט שלנו.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה