כשהייתי ילד קטן והחופש היה גדול מדי, אמא שלי היתה לוקחת אותי בכל שנה ליום של כיף בניחוח חו"ל באטרקציות האינסופיות של מגדל שלום. היינו בשבוע "אנגליה" בכל-בו, השקפנו מהגג תמורת מטבע של לירה עד לקפריסין, טסנו לירח בטיל הענק ב"מאירלנד", והתפעמנו מהבובות במוזיאון השעווה – שהיו בערך, אבל רק כמעט, לחלוטין לא דומות להעתקים הלא מדוייקים של האנשים האמיתיים, כפי שהוצגו במוזיאונים דומים באירופה.
אבל גולת הכותרת היתה כמובן לרדת בסוף היום לתחנה שבקומה מינוס שלוש בחניון הת-קרקעי, לעלות על הרכבת התחתית המהירה, ולחזור איתה הביתה.
מלבד העובדה המצערת שעד עצם היום הזה הרכבת התחתית עדיין לא הגיעה לתחנת "מגדל שלום" – למרות שהיא קיימת כבר משנת 1965. התחנה, כלומר.
זה הרי נורא מסובך להקים פרויקט כזה. זה לוקח המון זמן, ולעם היהודי אף-פעם אין זמן. תמיד יש איזה איום של פרעות או חורבן מתקרב, או סתם ידיעה ברורה שהממשלה תיפול בתוך שנה-שנתיים ומישהו אחר עלול, חלילה, לקצור את התהילה.
לפעמים נראה שההצלחה המשמעותית ביותר שנולדה אצלנו, באומת הסטארט-אפ, היא הקונספט הזה של לעשות סטארט-אפ עם טווח קצר ורווח אינסופי. לאף-אחד אין זמן להקים באמת פרויקט של עשרות שנים, ובטח לא לנהל אותו. הרבה יותר קל ומהיר להגדיל את האוטובוסים, להרחיב את הכבישים, וליצוק בתוך לילה עשרות טונות של בטון כדי לבנות את הגשר, שכשנגיע אליו נשבור את הראש מדוע אין עליו מספיק נתיבים.
אבל מה אני מתלונן? גם אני כזה יהודי טוב, שמסרב בעקשנות לכל ההצעות המפתות להשקיע לילות כימים ושעות כשנים כדי להקים את האפליקציה המנצחת. כלומר, בניתי לעצמי כל מיני תוכנות יעילות ואתרי אינטרנט מקסימים, אבל כולם היו כאלה שאפשר להקים ביום עבודה אחד. אם לא לוקחים בחשבון, כמובן, את העדכונים, התיקונים, השיפורים והשדרוגים שנדרשים למחרת, ולמחרתיים, וחוזר חלילה.
החיים – אולי בגלל כל האינטרנט שמצפצף לנו מהכיס כל הזמן – הופכים אותנו להרבה יותר חסרי סבלנות, וגורמים לנו לחשוב שגם אנחנו, כמו האינטרנטים האלה, באמת מהירי מחשבה. זאת כמובן אשליה. אם כבר, ככל שהכיסים שלנו הופכים ליותר חכמים והחיים שלנו הופכים ליותר מהירים, אנחנו רק הופכים ליותר טיפשים. תשאלו למשל את הטמבל הזה שצופר עכשיו לזה שעצר לפניו לחצי שניה יותר מדי – אפילו אם זה בגלל שהוא נותן לאיזה ילד לחצות את הכביש. או לאיזה מערבל בטון לעצור ולבנות את המחלף הבא.
אבל החיים – אולי בגלל שהם עצמם, בבסיס שלהם, לא ממש משתנים כמו שאנחנו חושבים – יש להם דרכים פתלתלות להתמודד עם הבעיה שלנו בתחום דחיית הסיפוקים. כי החיים אומרים לנו "אוקיי, אז תקים בין לילה סטארט-אפ מטורף שיעשה את המכה המהירה, תכתוב סיפור קצר או אפילו קצרצר, תבנה אתר אינטרנט בעל עמוד בודד כדי להציג את עצמך – אין בעיה.
את העניין הפעוט שכל זה מאוד ממכר וסוחף, נגלה לך רק אחר-כך.
ואתה עובד לילות ארוכים כדי לתקן עוד בעיה קטנה באפליקציה של הסטארט-אפ שלך – כנראה בעיה שנוצרה בעקבות תיקון הבעיה הקודמת. ואתה כותב עוד סיפור לאוסף – כי יש לך כבר שניים, וזה כבר אוסף, והרי אוסף צריך יותר משניים. ואתה משפר קצת את הטריקים שהוספת לאתר האינטרנט – וזה בסדר, כי אלה סתם פרויקטים קטנים. משימות של יום אחד. הזמן קצר והסיפוק מיידי. עד מחר.
הקרב הזה בין החיים שסוחפים אותנו לתהליכים ארוכים עד ייאוש, לבינינו שמנסים להתל בחיים ופשוט להגדיר כל משימה כעניין קצר רק כדי לא להרגיש איך היא הופכת לאינסופית – עדיין לא הוכרע. כנראה שצריך המון זמן, סבלנות ואורך רוח כדי להגיע להכרעה הזאת.
ואני – יש לי הרי המון זמן. התינוקת רק עכשיו נולדה, וילדים הם משהו שדורש המון אורך רוח, סבלנות, ודחיית סיפוקים (מצד ההורים, לא מצידם שלהם, כמובן). אז כדי להתמודד עם זה, אני מנסה להירגע, ולהתייחס לזה באמת באותה הדרך הכי טובה שאני מכיר – כמו אוסף עצום של פרויקטים קטנטנים וקצרי טווח.
לחיות מיום ליום. מסיפור קצר אחד לסיפור שאחריו.
ואולי יום אחד נספר גם איך נסענו יחד ברכבת התחתית למגדל שלום.
אבל גולת הכותרת היתה כמובן לרדת בסוף היום לתחנה שבקומה מינוס שלוש בחניון הת-קרקעי, לעלות על הרכבת התחתית המהירה, ולחזור איתה הביתה.
מלבד העובדה המצערת שעד עצם היום הזה הרכבת התחתית עדיין לא הגיעה לתחנת "מגדל שלום" – למרות שהיא קיימת כבר משנת 1965. התחנה, כלומר.
זה הרי נורא מסובך להקים פרויקט כזה. זה לוקח המון זמן, ולעם היהודי אף-פעם אין זמן. תמיד יש איזה איום של פרעות או חורבן מתקרב, או סתם ידיעה ברורה שהממשלה תיפול בתוך שנה-שנתיים ומישהו אחר עלול, חלילה, לקצור את התהילה.
לפעמים נראה שההצלחה המשמעותית ביותר שנולדה אצלנו, באומת הסטארט-אפ, היא הקונספט הזה של לעשות סטארט-אפ עם טווח קצר ורווח אינסופי. לאף-אחד אין זמן להקים באמת פרויקט של עשרות שנים, ובטח לא לנהל אותו. הרבה יותר קל ומהיר להגדיל את האוטובוסים, להרחיב את הכבישים, וליצוק בתוך לילה עשרות טונות של בטון כדי לבנות את הגשר, שכשנגיע אליו נשבור את הראש מדוע אין עליו מספיק נתיבים.
אבל מה אני מתלונן? גם אני כזה יהודי טוב, שמסרב בעקשנות לכל ההצעות המפתות להשקיע לילות כימים ושעות כשנים כדי להקים את האפליקציה המנצחת. כלומר, בניתי לעצמי כל מיני תוכנות יעילות ואתרי אינטרנט מקסימים, אבל כולם היו כאלה שאפשר להקים ביום עבודה אחד. אם לא לוקחים בחשבון, כמובן, את העדכונים, התיקונים, השיפורים והשדרוגים שנדרשים למחרת, ולמחרתיים, וחוזר חלילה.
אבל החיים – אולי בגלל שהם עצמם, בבסיס שלהם, לא ממש משתנים כמו שאנחנו חושבים – יש להם דרכים פתלתלות להתמודד עם הבעיה שלנו בתחום דחיית הסיפוקים. כי החיים אומרים לנו "אוקיי, אז תקים בין לילה סטארט-אפ מטורף שיעשה את המכה המהירה, תכתוב סיפור קצר או אפילו קצרצר, תבנה אתר אינטרנט בעל עמוד בודד כדי להציג את עצמך – אין בעיה.
את העניין הפעוט שכל זה מאוד ממכר וסוחף, נגלה לך רק אחר-כך.
ואתה עובד לילות ארוכים כדי לתקן עוד בעיה קטנה באפליקציה של הסטארט-אפ שלך – כנראה בעיה שנוצרה בעקבות תיקון הבעיה הקודמת. ואתה כותב עוד סיפור לאוסף – כי יש לך כבר שניים, וזה כבר אוסף, והרי אוסף צריך יותר משניים. ואתה משפר קצת את הטריקים שהוספת לאתר האינטרנט – וזה בסדר, כי אלה סתם פרויקטים קטנים. משימות של יום אחד. הזמן קצר והסיפוק מיידי. עד מחר.
הקרב הזה בין החיים שסוחפים אותנו לתהליכים ארוכים עד ייאוש, לבינינו שמנסים להתל בחיים ופשוט להגדיר כל משימה כעניין קצר רק כדי לא להרגיש איך היא הופכת לאינסופית – עדיין לא הוכרע. כנראה שצריך המון זמן, סבלנות ואורך רוח כדי להגיע להכרעה הזאת.
ואני – יש לי הרי המון זמן. התינוקת רק עכשיו נולדה, וילדים הם משהו שדורש המון אורך רוח, סבלנות, ודחיית סיפוקים (מצד ההורים, לא מצידם שלהם, כמובן). אז כדי להתמודד עם זה, אני מנסה להירגע, ולהתייחס לזה באמת באותה הדרך הכי טובה שאני מכיר – כמו אוסף עצום של פרויקטים קטנטנים וקצרי טווח.
לחיות מיום ליום. מסיפור קצר אחד לסיפור שאחריו.
ואולי יום אחד נספר גם איך נסענו יחד ברכבת התחתית למגדל שלום.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה