אף פעם לא אהבתי זיקוקים. או לשבת על החול בים. או מרשמלו.
אני בכלל גם לא בטוח שאפילו היה מרשמלו כשהייתי ילד. היו בפלות של "עלית", ושוקולד פרה של "עלית", וסוכריות חמוצות של "עלית", וכל דבר אחר היה רק שמועה חסרת ביסוס – ככה לפחות אמרו לנו תמיד ב"עלית".
מרשמלו זה משהו שצץ בחיי הבוגרים יום אחד, בהפתעה גמורה, כמו הטענה שיש באמת הבדל בין סטאר טרק לסטאר וורז.
או כמו זה שאני נשוי ויש לי שתי בנות.
ואני צריך פתאום לשטוף חול ים שנכנס בין התפרים של בגד הים, להאמין שזה בסדר לחגוג דברים שמחים באמצעות ארטילריה מפחידה, ולאכול מרשמלו שרוף ודביק.
.
אבל אם יורשה לי לצטט את עצמי, כי הרי אף אחד אחר לא יעשה את זה כל עוד אני בחיים, אז "מהי ההורות אם לא המאבק המתמיד בפחדים שלנו עצמנו, הנסיון לא להדביק את הילדים בחרדות האלו, והכשלון המתמיד והבלתי-נמנע במשימה הזאת. ומהו מבחן ההורות, אם לא אוסף של רגעים שבהם אתה נותן לילדים לעשות משהו שאתה לא באמת אוהב, רק כי אתה יודע שזה הדבר הנכון עבורם, ורק כי הם צריכים לסגל את היכולת לא לאהוב את זה בעצמם, ולא בגלל שאתה אמרת".
אז אתמול התגברתי על החרדה וקניתי מרשמלו.
וליתר בטחון, גם תפוחי אדמה.
והבוקר נסענו לעשות מדורה של ל"ג בעומר, הילדה ואני.
קוששנו עצים ואצטרובלים יחד, שרנו שירי ל"ג בעומר (כלומר את השיר האחד שקיים – "בר כוכבא היה גיבור"), וצליתי על האש את המרשמלו הזה, בפוזה של אבא נחרץ וחזק, שיודע בדיוק מה הוא עושה, למרות שאין לו מושג איך צולים מרשמלו, או מה זה בכלל.
ורק אז, ברגע ההוא שבו ראיתי איך היא מתלהבת מכל העניין, הבנתי מה זה מרשמלו.
מרשמלו הוא המשהו החמקמק אך הכרחי, היפהפה אך המאיים לאבד צורה, הפשוט אך המעורר רגשות אשמה.
מרשמלו הוא ההורות עצמה.
הרי גם לה לא היה מושג מה זה, והיא רק ידעה שצריך את זה, וככה זה צריך להיות – פשוט כי אמרו לה.
אז יש הורים שמתעקשים על הורות אלטרנטיבית - מגורים בקומונה, בפסטיבל טבע בנגב או במערה בגליל, או סתם חיים בלי סמארטפון, ויש את ההורים הקיצוניים באמת – אלה שאשכרה גומעים את כל טורי הייעוץ של וויינט ומאקו. זה לא משנה. בסוף כולם עושים מה שיהיה הכי טוב לילדים שלהם. כולל לחסוך להם כסף לפסיכולוג שיגיד להם כשהם יגדלו בדיוק את ההיפך.
כולכם מרשמלו. חלקכם מרשמלו לבן, וחלקכם ורוד, אבל אין באמת הבדל. בדיוק כמו סטאר וורז וסטאר טרק.
וכולכם סוגרים כל השבוע את החלונות בבית, או במערה בנגב האלטרנטיבי שלכם, כדי שלא יכנס ריח העשן מהמדורות של האחרים.
אבל זה לא משנה. כי בכל מקרה כולנו חוזרים הביתה מהמדורה ומכניסים בעצמנו את כל הריח של העשן. ורק אז אנחנו מבינים שהריח הזה לא בא מהילדים שבחוץ, אלא מאיתנו, כשהיינו הילדים שבחוץ. כמו פעם. כמו לפני שהפכנו להיות רק מה שצריך.
לפני שהפכנו למרשמלו, בלי לדעת אפילו מה זה.
אני בכלל גם לא בטוח שאפילו היה מרשמלו כשהייתי ילד. היו בפלות של "עלית", ושוקולד פרה של "עלית", וסוכריות חמוצות של "עלית", וכל דבר אחר היה רק שמועה חסרת ביסוס – ככה לפחות אמרו לנו תמיד ב"עלית".
מרשמלו זה משהו שצץ בחיי הבוגרים יום אחד, בהפתעה גמורה, כמו הטענה שיש באמת הבדל בין סטאר טרק לסטאר וורז.
או כמו זה שאני נשוי ויש לי שתי בנות.
ואני צריך פתאום לשטוף חול ים שנכנס בין התפרים של בגד הים, להאמין שזה בסדר לחגוג דברים שמחים באמצעות ארטילריה מפחידה, ולאכול מרשמלו שרוף ודביק.
.
אבל אם יורשה לי לצטט את עצמי, כי הרי אף אחד אחר לא יעשה את זה כל עוד אני בחיים, אז "מהי ההורות אם לא המאבק המתמיד בפחדים שלנו עצמנו, הנסיון לא להדביק את הילדים בחרדות האלו, והכשלון המתמיד והבלתי-נמנע במשימה הזאת. ומהו מבחן ההורות, אם לא אוסף של רגעים שבהם אתה נותן לילדים לעשות משהו שאתה לא באמת אוהב, רק כי אתה יודע שזה הדבר הנכון עבורם, ורק כי הם צריכים לסגל את היכולת לא לאהוב את זה בעצמם, ולא בגלל שאתה אמרת".
אז אתמול התגברתי על החרדה וקניתי מרשמלו.
וליתר בטחון, גם תפוחי אדמה.
והבוקר נסענו לעשות מדורה של ל"ג בעומר, הילדה ואני.
קוששנו עצים ואצטרובלים יחד, שרנו שירי ל"ג בעומר (כלומר את השיר האחד שקיים – "בר כוכבא היה גיבור"), וצליתי על האש את המרשמלו הזה, בפוזה של אבא נחרץ וחזק, שיודע בדיוק מה הוא עושה, למרות שאין לו מושג איך צולים מרשמלו, או מה זה בכלל.
ורק אז, ברגע ההוא שבו ראיתי איך היא מתלהבת מכל העניין, הבנתי מה זה מרשמלו.
מרשמלו הוא המשהו החמקמק אך הכרחי, היפהפה אך המאיים לאבד צורה, הפשוט אך המעורר רגשות אשמה.
מרשמלו הוא ההורות עצמה.
אז יש הורים שמתעקשים על הורות אלטרנטיבית - מגורים בקומונה, בפסטיבל טבע בנגב או במערה בגליל, או סתם חיים בלי סמארטפון, ויש את ההורים הקיצוניים באמת – אלה שאשכרה גומעים את כל טורי הייעוץ של וויינט ומאקו. זה לא משנה. בסוף כולם עושים מה שיהיה הכי טוב לילדים שלהם. כולל לחסוך להם כסף לפסיכולוג שיגיד להם כשהם יגדלו בדיוק את ההיפך.
כולכם מרשמלו. חלקכם מרשמלו לבן, וחלקכם ורוד, אבל אין באמת הבדל. בדיוק כמו סטאר וורז וסטאר טרק.
וכולכם סוגרים כל השבוע את החלונות בבית, או במערה בנגב האלטרנטיבי שלכם, כדי שלא יכנס ריח העשן מהמדורות של האחרים.
אבל זה לא משנה. כי בכל מקרה כולנו חוזרים הביתה מהמדורה ומכניסים בעצמנו את כל הריח של העשן. ורק אז אנחנו מבינים שהריח הזה לא בא מהילדים שבחוץ, אלא מאיתנו, כשהיינו הילדים שבחוץ. כמו פעם. כמו לפני שהפכנו להיות רק מה שצריך.
לפני שהפכנו למרשמלו, בלי לדעת אפילו מה זה.
תגובה 1 :
תודה
הוסף רשומת תגובה