נסעתי היום לפגישת עבודה. בשרב, במכונית הזקנה שלי, שאין לה מזגן.
בלוד.
או ליתר דיוק, בפאתי לוד.
פאתי לוד אינם לוד. פאתי לוד, בהסתברות גבוהה, גם אינם חלק מהארץ, או בכלל מכדור הארץ.
בפאתי לוד תמיד חם יותר, ותמיד יש איזו סופה קטנה של אבק שמנסה לברוח מהגורל שהניח אותו דווקא שם, ויודע שאין לו סיכוי. ובפאתי לוד תמיד מרחף באוויר ריח חריף של נבלה, ואין דרך לדעת אם זה חתול מסכן שאף אחד לא יודע בדיוק באיזה שדה מעזבות הוא סיים את חייו, או סתם בן אדם.
ואין לי מזגן במכונית. הוא התקלקל בעצם כבר די מזמן, אבל אף אחד לא הולך לתקן מזגן בלי שיהיה שרב, בדיוק כמו שאף אחד לא מטייל בשדה מעזבות בלוד אם הוא לא חתול שאיבד את דרכו באבק המתעופף.
בדרך לשם עוד היה סביר. פתחתי את החלונות וזימרתי לעצמי "היי הג'יפ", כי אני אוהב לדמיין שהמכונית שלי היא ג'יפ, והבריזה של הכביש המהיר טפחה על לחיי בסטירות עדינות, כאילו לוחשת לי "טבע. טבע אביבי. פריחה", אם כי אני חושד שזה היה יותר "לוד. פאתי לוד. שרב".
כשחזרתי למכונית אחרי הפגישה, כבר היתה שעת צהריים בפאתי לוד. ובפאתי לוד יש אמנם המון חניה בצבעי כחול-לבן, אבל אין צל. כי אין סיבה שיהיה, כי בפאתי לוד רק עוברים, ומשתדלים לא לעצור. חוץ מהחתולים והאבק, שאבודים שם לנצח.
שפכתי על גג המכונית את כל המים שהיו לי בג'ריקן, כי במכונית שרוצה להיות ג'יפ תמיד צריך שיהיה ג'ריקן, מתוך אמונה שלמה שמדובר בחיקוי לא רע של מנגנון ההזעה, וזה יעזור לקרר אותה - ואותי בתוכה. פתחתי שוב את החלונות, ונסעתי לכיוון היציאה מפאתי לוד.
בדרך לכביש המהיר מילמלתי לעצמי "מה, כשהיית ילד ואבא שלך לקח אותך לים בפורד אסקורט וחנה בשמש בגן לונדון, היה מזגן? חלון עם מנואלה היה. וכולם היו שמחים ומאושרים והכל היה בסדר".
בכביש המהיר פתחתי את החלונות עד הסוף. הרוח שרקה בתוך הג'יפ המתנדנד, כמו אומרת לי "ואפילו כביש מהיר לא היה אז. תראה איזה יופי. שלושה מסלולים. מאה קילומטר לשעה", ומול עיני עלו תמונות דהויות מן העבר, של אבא שלי לוקח אותי בחזרה מהים, ולא נשארים לו אפילו מים בג'ריקן שלו, כי שטפנו בהם את הרגליים שלא יכנס חול לפורד אסקורט. ומדי פעם עלו גם כמה תמונות בצבעי פנדה שציירה הבת שלי ותקעתי אותם ליד המושב שלה, וחשבתי שזה מקום בטוח בשבילם, אבל בכל זאת - רוח של מאה קילומטר לשעה. שום דבר בתוך המכונית לא בטוח ככה.
ומתוך הרגל פתחתי את הרדיו לשמוע מוזיקה, אבל אי אפשר היה לשמוע כלום בגלל הרוח, אז העברתי לתוכנית אקטואליה, שזה משהו שיותר ראוי לא לשמוע.
והיה קשה להבחין במילים ככה. באוזני התערבבו שם כל הביבי והבוז'י והסיסי והבוגי וכל הליברמן והשחיתות והמקורבים. וכל הפורד אסקורט שנוסעת ברחוב ז'בוטינסקי בתל-אביב בחזרה מהים, והרוח שורקת בתוכה את כל הבגין והדיין והעייזר, ושחיתות ומקורבים, ופנקס אדום ופנחס לבון, וכל מיני פרשיות בטחוניות שאי אפשר לפרט אבל כל אחד מכיר מישהו שיודע הכל וסיפר לו במרפסת על צלחת גרעינים, והרוח החמה של השרב טפחה על פני כמו אלפי סטירות שצועקות עלי "מוסך. מחר. מזגן".
אז הגברתי את הרדיו עד שהרמקולים כבר השמיעו קולות צורמים כמו ברדיו אמקור של הפורד אסקורט בדרך מהים.
והצלחתי לשמוע את הקריין שם אומר "מחר ירידה ניכרת בטמפרטורות. ייתכן אפילו גשם".
"וואו", אמרתי לעצמי. "איזה יופי שייגמר השרב".
והקריין המשיך "חוץ מבפאתי לוד. שם לא".
בלוד.
או ליתר דיוק, בפאתי לוד.
פאתי לוד אינם לוד. פאתי לוד, בהסתברות גבוהה, גם אינם חלק מהארץ, או בכלל מכדור הארץ.
בפאתי לוד תמיד חם יותר, ותמיד יש איזו סופה קטנה של אבק שמנסה לברוח מהגורל שהניח אותו דווקא שם, ויודע שאין לו סיכוי. ובפאתי לוד תמיד מרחף באוויר ריח חריף של נבלה, ואין דרך לדעת אם זה חתול מסכן שאף אחד לא יודע בדיוק באיזה שדה מעזבות הוא סיים את חייו, או סתם בן אדם.
ואין לי מזגן במכונית. הוא התקלקל בעצם כבר די מזמן, אבל אף אחד לא הולך לתקן מזגן בלי שיהיה שרב, בדיוק כמו שאף אחד לא מטייל בשדה מעזבות בלוד אם הוא לא חתול שאיבד את דרכו באבק המתעופף.
בדרך לשם עוד היה סביר. פתחתי את החלונות וזימרתי לעצמי "היי הג'יפ", כי אני אוהב לדמיין שהמכונית שלי היא ג'יפ, והבריזה של הכביש המהיר טפחה על לחיי בסטירות עדינות, כאילו לוחשת לי "טבע. טבע אביבי. פריחה", אם כי אני חושד שזה היה יותר "לוד. פאתי לוד. שרב".
כשחזרתי למכונית אחרי הפגישה, כבר היתה שעת צהריים בפאתי לוד. ובפאתי לוד יש אמנם המון חניה בצבעי כחול-לבן, אבל אין צל. כי אין סיבה שיהיה, כי בפאתי לוד רק עוברים, ומשתדלים לא לעצור. חוץ מהחתולים והאבק, שאבודים שם לנצח.
שפכתי על גג המכונית את כל המים שהיו לי בג'ריקן, כי במכונית שרוצה להיות ג'יפ תמיד צריך שיהיה ג'ריקן, מתוך אמונה שלמה שמדובר בחיקוי לא רע של מנגנון ההזעה, וזה יעזור לקרר אותה - ואותי בתוכה. פתחתי שוב את החלונות, ונסעתי לכיוון היציאה מפאתי לוד.
בדרך לכביש המהיר מילמלתי לעצמי "מה, כשהיית ילד ואבא שלך לקח אותך לים בפורד אסקורט וחנה בשמש בגן לונדון, היה מזגן? חלון עם מנואלה היה. וכולם היו שמחים ומאושרים והכל היה בסדר".
בכביש המהיר פתחתי את החלונות עד הסוף. הרוח שרקה בתוך הג'יפ המתנדנד, כמו אומרת לי "ואפילו כביש מהיר לא היה אז. תראה איזה יופי. שלושה מסלולים. מאה קילומטר לשעה", ומול עיני עלו תמונות דהויות מן העבר, של אבא שלי לוקח אותי בחזרה מהים, ולא נשארים לו אפילו מים בג'ריקן שלו, כי שטפנו בהם את הרגליים שלא יכנס חול לפורד אסקורט. ומדי פעם עלו גם כמה תמונות בצבעי פנדה שציירה הבת שלי ותקעתי אותם ליד המושב שלה, וחשבתי שזה מקום בטוח בשבילם, אבל בכל זאת - רוח של מאה קילומטר לשעה. שום דבר בתוך המכונית לא בטוח ככה.
והיה קשה להבחין במילים ככה. באוזני התערבבו שם כל הביבי והבוז'י והסיסי והבוגי וכל הליברמן והשחיתות והמקורבים. וכל הפורד אסקורט שנוסעת ברחוב ז'בוטינסקי בתל-אביב בחזרה מהים, והרוח שורקת בתוכה את כל הבגין והדיין והעייזר, ושחיתות ומקורבים, ופנקס אדום ופנחס לבון, וכל מיני פרשיות בטחוניות שאי אפשר לפרט אבל כל אחד מכיר מישהו שיודע הכל וסיפר לו במרפסת על צלחת גרעינים, והרוח החמה של השרב טפחה על פני כמו אלפי סטירות שצועקות עלי "מוסך. מחר. מזגן".
אז הגברתי את הרדיו עד שהרמקולים כבר השמיעו קולות צורמים כמו ברדיו אמקור של הפורד אסקורט בדרך מהים.
והצלחתי לשמוע את הקריין שם אומר "מחר ירידה ניכרת בטמפרטורות. ייתכן אפילו גשם".
"וואו", אמרתי לעצמי. "איזה יופי שייגמר השרב".
והקריין המשיך "חוץ מבפאתי לוד. שם לא".
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה