ים של חרדות

עבור רובנו, הים הוא משהו שיפה יותר לחוות מרחוק. הרבה אנשים חושבים שזה בגלל הזרמים, המערבולות, או החול שנדבק לרגליים ונכנס לקפלי הגוף. אבל לא. האנשים האלה טועים. הסיבה האמיתית היא בעצם הם – האנשים שבאים מהיבשה לחוף הים.

גם אני אוהב את הים מרחוק, ועד לא מזמן זה באמת עבד נפלא. הייתי הולך לים אחרי הצהריים, חובש משקפי שמש ועוטה פרצוף של משורר, יושב על רהיטי העץ של מזנון החוף, ושותה קפה שחור עם סיגריה מול השקיעה.
ואז קרה משהו לא צפוי: התברר שהילדה שלי אוהבת מים.
זה התחיל כבר מהאמבטיות הראשונות, אבל אז עוד הדחקתי. חשבתי שתינוקות בגיל כזה תמיד אוהבים אמבטיות, וחשבתי שהמבט המוקסם שלה הוא בגלל שהיא רואה אותי מולה. אחר-כך הסתבר גם שהתנועות של הידיים הקטנות שלה בבריכה הלימודית, בחוג טבילת התינוקות, לא היו של מצוקה כמו שחשבתי, אלא של "איזה כיף להשפריץ על אבא".

אבל שום דבר לא הכין אותי לרגע הזה שבו לקחתי אותה סוף-סוף לים, כי זאת המסורת אצלנו במשפחה: בשבת שבה אף דוד לא רוצה לארח, לוקחים את הילדים לים עם פיתות, פירות, וג'ריקן של 10 ליטר מים כדי לעשות מקלחת יסודית לפני שנכנסים למכונית בדרך חזרה.

בחשש שהסתרתי היטב מאחורי משקפי השמש, הושבתי אותה בפעם הראשונה על קו החוף, והתנצלתי בלב כשהגל הראשון התנפץ לה על הבטן הקטנה. אבל היא צרחה מאושר, ואי-אפשר היה לטעות יותר. בטח לא כשהיא קמה והלכה פנימה אל המים, והמשיכה לצרוח מאושר, ולהגיד "ים" בכל יום מאז.

היא אמנם עדיין צעירה, אבל אני כבר יכול לראות איך כל המאמצים שלי לבנות לה קרקע יציבה יורדים לטמיון. איך היא משילה מעליה את בגדי מנהלת הבנק שאני מנסה ללמד אותה להיות, והופכת לגולשת גלים מגניבה, עם נמשים מתחת לעיניים, שיער ארוך וספוג במלח, ופרצוף מלא בוז כלפי האנשים האלה שמסתפקים רק בלשבת על החוף ולשתות קפה.

אבל היא עדיין תמימה, ולא יודעת שיש לנו סיבות טובות מאוד לפחד מהים. הרי טכנית, כל היבשות שאנחנו חיים עליהן, הן בעצם איים בתוך אוקיאנוסים. הים הוא רוב העולם שלנו, והוא מקיף אותנו כמו ציור ענק של גבולות היכולת שלנו לאלף את הטבע, ובאותו זמן כמו התקווה הנצחית שלנו לברוח מהצפיפות של ימי החול.

ובבוקר שבת אנחנו חושבים שאנחנו בורחים אל הים. אבל אנחנו בורחים רק אל החוף. אנחנו נעצרים ומצטופפים בקו המים – לקרוא ספר, לשתות קפה, ולשכנע את עצמנו שהמים מאוד יפים ככה, מבחוץ. ובכלל, יש מדוזות, וזרמים, ומערבולות.
וטוב לנו ככה. בנינו ערים גדולות, ובתים גבוהים, וטכנולוגיה מתקדמת, והים מפחיד אותנו לא רק בגלל שהאחריות על הטכנולוגיה שלנו לא מכסה נזקי קורוזיה, אלא בעיקר בגלל שהוא רומז לנו שאולי – לא נעים להודות – אפשר להסתדר גם בלעדיה, וככל שיש לנו יותר ממנה, כך היא יותר לא עוזרת לנו להתכונן ליום שבו היא לא תהיה כאן.
אבל אז מתעורר בנו איזה זכרון ילדות, ואף דוד לא הזמין אותנו לבוקר שבת, ואנחנו פתאום רוצים לקחת את הילדים לים, שיראו, שיהנו, שלא יפחדו כמונו מכל הזרמים והמערבולות האלה.

כי מהי ההורות אם לא המאבק המתמיד בפחדים שלנו עצמנו, הנסיון לא להדביק את הילדים בחרדות האלו, והכשלון המתמיד והבלתי-נמנע במשימה הזאת. ומהו מבחן ההורות, אם לא אוסף של רגעים שבהם אתה נותן לילדים לעשות משהו שאתה לא באמת אוהב, רק כי אתה יודע שזה הדבר הנכון עבורם, ורק כי הם צריכים לסגל את היכולת לא לאהוב את זה בעצמם, ולא בגלל שאתה אמרת.

והרגע הזה עם התינוקת שלי בחוף הים היה רגע כזה. רגע שבו המלחמה בגלים הקטנים נאבקה במלחמה האמיתית: בין הפחד שלי לבין האין-פחד שלה. לקחתי אותה יד ביד וצעדנו אל תוך המים, וכל הזמן הסתכלתי עליה, מקווה שהגלים ילטפו אותה בעדינות כדי שלא תיבהל. עד שרגע אחד, בגלל שהייתי כל-כך עסוק בלשמור על התינוקת שלי, לא ראיתי את הקרקעית המתעתעת, ונפלתי.
קמתי מהר, ואני לא בטוח אם כדי שהיא לא תיבהל, או כדי שהיא לא תחשוב חלילה שחלק מהעניין בים הוא גם לקפוץ לתוכו ותנסה לחקות אותי. כי היא הילדה שלי, והיא כל הזמן מנסה לחקות אותי. וזה נחמד כשמדובר בצחצוח שיניים או בנגינה בגיטרה, אבל את החרדות שלי לא הייתי רוצה שתיקח. הרי אני רוצה שהיא תהיה גירסה משופרת שלי, כמו שילדים צריכים להיות. שתפתח לעצמה חרדות חדשות, אם היא חייבת. חוץ מהפחד הבסיסי הזה, שאני כן רוצה שישאר לה.
לא, לא הפחד מהים. הפחד להדביק מישהו אחר במגבלות שלך.

ומכל המחשבות, וקצת גם בגלל שעת הצהריים שהתקרבה, נהיה לי חם מדי. חזרנו הביתה, ונכנסנו כמובן מיד לאמבטיה, לשטוף היטב את כל המלח והחול, שחס וחלילה לא יתערבב לנו בבית.
והיא ישבה שם באמבטיה המגוננת, שיחקה עם הצדפים שהבאנו, ונהנתה להשפריץ עלי. ורק כשהוצאתי את הפקק, רגע לפני שאחבק אותה עם המגבת, היא הצביעה על המים שמתרוקנים משם ונעלמים לה, ואמרה בגאווה תמימה של ילדה חקיינית: "תראה אבא, הנה מערבולת!"