את הטור הזה רציתי לפרסם בשבוע שבו התחוללה הסערה הפוליטית האחרונה, אבל הרגשתי שמשהו חסר לי. ואז באמת התחוללה סערה פוליטית נוספת, ואחר-כך עוד אחת – קצת יותר גדולה. אז דחיתי את העניין שוב, עד שהכל יחזור להיות קצת יותר רגוע. מה שכמובן לא קרה, כי בפוליטיקה אין שום דבר בטוח מלבד הוודאות שתבוא הסערה הבאה.
היחסים של אזרחים עם הפוליטיקה הם שילוב של אהבה-שנאה, מאניה-דיפרסיה וסאדו-מאזוכיזם. בימים רגילים אנחנו סתם מאוכזבים מהפוליטקאים שלנו, לא מבינים איך בחרנו בהם, או איך מישהו – אפילו ההורים שלהם – בכלל בחר בהם, ורק מדי כמה שנים, כשיש לנו את הרצון והיכולת להשפיע ולשנות, אנחנו לובשים את הבגדים החגיגיים, נוטלים את ילדינו, ומממשים את זכותנו הדמוקרטית – יוצאים להפגין ולצעוק קצת ברחוב.
אבל אז נהיה חם מדי, ואנחנו חוזרים הביתה להתאכזב שוב במזגן, או להתקשר לתוכניות תסכול ברדיו כדי לצעוק את האידאולוגיה שלנו על הפולטיקאים, בלי להבין שהם אלה שהמציאו את התוכניות האלו, כדי שלא נצעק עליהם עצמם.
כי אנחנו מסרבים להבין שלפוליטיקאים אין אידאולוגיה. במובן מסויים, הפוליטיקה היא אפילו ההיפך מאידאולוגיה. הפוליטיקה היא האמנות של צביעת הציור היפה ביותר בעולם במעט הצבעים שיש בקופסה שקונים בשקל וחצי בשוק. וכמה שזה נשמע רע, זה בעצם הרבה הרבה יותר טוב מהאפשרות ההפוכה: במקרים הבודדים שבהם להנהגה פוליטית של מדינה היתה אידאולוגיה מוצקה וברורה, התוצאה היתה משהו על הסקאלה שבין מלחמת עולם לבין רצח-עם, ובהרבה מקרים זה היה גם רצח של אותו עם שהפוליטיקאים עמדו בראשו.
אז אם יש לקח שאפשר ללמוד מההיסטוריה, הוא כנראה זה שאסור בשום אופן לתת לפוליטקאים לאחוז באידאולוגיה או אפילו לנסות לקדם אותה. הם לא טובים בזה, מסתבר. את העניין הזה צריך להשאיר לאנשים צעירים, שלא אכפת להם להתלבש בטעם רע, להרוויח מעט כסף, לכעוס על כל מיני דברים, ולהכעיס כמה שיותר אנשים אחרים.
והרי כולנו כועסים על הפולטיקאים שלנו. אף-אחד אף-פעם לא מרגיש שהוא מקבל מהמדינה את מה שמגיע לו, או את התמורה למה שהוא נותן, או לכל הפחות טיפה יותר ממה שמקבל האיש שעומד לידו, ושייך למגזר אחר – ומרגיש כנראה בדיוק אותו הדבר.
וככה בסוף כולם תמיד מאוכזבים מהפוליטיקה, ותמיד ממשיכים להתווכח על זה באופן מאוד אידאולוגי – עם אמונה יוקדת בצדקת הדרך, ואמונה לא פחות יוקדת שהצד השני בויכוח הוא אידיוט. וזה בדרך-כלל גם הרגע שבו האידאולוגיה עושה את מה שהיא למדה מהפוליטיקה – לשנוא. רק שהאידאולוגיה עושה את זה הרבה יותר טוב – כלומר עושה את זה באמת, בלהט, בלי פשרות, ובלי להגיד "ידידי" ולהתחבק אחרי שמסתיים העימות הטלויזיוני.
ואז קורה הפלא הגדול ביותר – כשמרוב דעות וצעקות נעלמת גם האידאולוגיה. כי כל אחד ואחת הם כבר סקטור, מגזר, ובאופן טבעי גם מפלגה נפרדת. וחשבנו שהרשתות החברתיות יעזרו לעם להביע את דעתו ולהראות לפוליטיקאים מהו כוח אמיתי, אבל אז הסתבר שהפייסבוק – כמו תוכניות התסכול ברדיו – הוא רק עוד כלי של הפולטיקאים. הרי מרוב חופש בחירה, בסופו של דבר כל אחד בפייסבוק מוצא את עצמו חבר ב-300 קבוצות שונות – ממחאה על המכס של האבוקדו, ועד עצות לסירוק פרוות חתולים ג'ינג'ים, ובבלגאן הזה לאף אחד כבר אין סבלנות לאידאולוגיה טובה ועקשנית כמו פעם.
הבעיה העיקרית כאן, אגב, היא של פייסבוק בעצמם – שחשבו שהם יעשו המון המון כסף כי הם יתאימו לכל אחד בדיוק את הפרסומת שלו, אבל נאלצים להסתפק רק בהרבה כסף, כי כבר אי-אפשר להבין כלום על אף-אחד, ולכן גם כל הפרסומות תמיד מציגות רק חברות שמבטיחות שימוש רווחי ויעיל יותר במנגנון הפרסום של פייסבוק עצמו.
אבל המשל הזה הוא עלינו, והפוליטיקאים, כמו פוליטיקאים טובים, יהיו הראשונים להודות שיש כאן בעיה אמיתית. הרי בלי אידאולוגיה אין להם קיום – לא בגלל שהם אידאולוגים גדולים, אלא בגלל שמתחת לכל החליפות היפות והמילים המבריקות, הם בסך-הכל בובות שתלויות על החוטים השקופים של אלה שעדיין מאמינים בדברים. לכן הם תמיד יעודדו אותנו להמשיך ולהוביל אותם אל האידאלים שלנו. אידאלים כמו סוציאליזם, ליברליזם, פטריוטיזם, או אפילו הצורך לצאת לדרך חדשה, דרך שתעשה את השינוי, שלא תיכנע למנגנון הפוליטי המדכא, תגייס את כל היצירתיות והתחכום, ותוכל לאכזב את כולם שוב, בפעם הבאה.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה