סיכום שבועי – הרשימה העצמאית

כאילו לא למדנו לקח מהפעמים הקודמות, שוב יש לנו בחירות בקרוב. אז אם ככה, החלטתי שגם לי מותר להחזיר – שלא לומר למחזר – פורמטים ישנים שאיכזבו כבר בעבר.

לפיכך, הנה הוא לפניכם:
סיכום שבועי – והפעם, על האנשים הנלעגים, והגושים הלועגים.

---

1.
זה היה שבוע שבו ההפוגה הקומית של אומת הרשת היתה על חשבון – כי תמיד היא על חשבון מישהו – המועמדת הישראלית לתחרות מיס עולם. ההגיה שלה באנגלית, אבוי, לא טובה כמו של שאר אזרחי ישראל הלונדונים והניו-יורקרים. וזה לא שאי-אפשר ללעוג לתחרות מיס עולם עצמה, אבל תמיד יותר כיף לצחוק על חלשים, כי הם יותר קרובים אלינו. הם כמעט אנחנו, רק קצת יותר יפים במקרה הזה. לא נורא, מור ממן, בעידן אומת הרשת דברים מתקדמים ונשכחים ממש מהר. באותם אתרים שבהם התנוסס הלעג אליך, בטח כבר אפשר למצוא צקצוקי לשון ואנחות ייאוש מתופעות של בריונות רשת ולעג של נערים או נערות כלפי חבריהם באיזה בית-ספר.

2.
ובעצם, מה אנחנו מתלוננים? האדם הוא תבנית נוף מולדתו, ואנחנו לא רק העם הנבחר, אלא גם העם הבוחר. ואם אנחנו בוחרים במועמדים כמו ציפי לבני, שמדברת בזמן צפיית שיא בטלויזיה בשפת הזבל, או מירי רגב, שנשמעת לפעמים כמו סאטירה על עצמה, אנחנו בעצם אומרים משהו על עצמנו. ואם הנחמה היחידה שלנו היא שאפשר לצחוק על הבלורית של יאיר, או השיניים הבולטות של נפתלי, או קולו הרפה של בוז'י, או אשתו הלא יפה של ביבי – אנחנו גוזרים על עצמנו במו ידינו שאלה יהיו מועמדינו ונבחרינו. כי על כל אחד אפשר לצחוק, ועל כל אחד אפשר למצוא איך ללעוג. בסוף הרי נלך לקלפי, ונבחר את הראוי ביותר מבין דמויות החיקויים של "ארץ נהדרת", והקהל כולו יצחק בדיוק במקום הנכון. כי הבדיחה הזאת היא עלינו.

3.
כי זאת דמוקרטיה ייצוגית, והנציגים שלנו צריכים להיות שיקוף עד כמה שניתן מדויק שלנו. אז הם מדברים ומתנהגים בדיוק כמונו. כמו שאנחנו מדברים ומתנהגים בפייסבוק, במגרשי הכדורגל, ובוויכוחים בכיכרות העיר. לא רק נערים ונערות לועגים ומאחלים מיתות משונות לחבריהם. כל העם, בזמן שהוא יושב בציון ומודאג מרמת השיח, מאמץ לחיקו את אותו שיח קוצני ורעיל בדיוק – אפילו הטבעונים ושוחרי השלום והאחווה. הרי סתם לאחוז בדעה זה לא מספיק. אדם חייב גם לדעת לאחוז היטב בגרון של מי שיש לו דעה מנוגדת כדי שהמסר יעבור, ויעביר אותו על דעתו.

4.
אבל זה יפה רק להתלונן. לשיח שלנו יש גם צד חיובי – הצד שכל-כך רוצה לשנות את החוקים, עד שהוא פשוט משנה אותם בעצמו כשהמחוקקים עסוקים בדברים אחרים, כמו קללות או העלאת שכר עצמית. שיטת הבחירות, למשל. הרי במדינות אחרות, למרות שיש מפלגות, המועמדים הם אנושיים, והבחירות הן אישיות. ככה זה למשל באמריקה, או בפייסבוק. אז הנה, גם אצלנו כבר מזמן האידאולוגיות מתו, ויחד איתן גם המפלגות. בדמוקרטיה הייצוגית של היום, הנבחרים מתחברים למפלגות רק כי הם חייבים, וגם אנחנו לא בוחרים בנציגים של דעה – אנחנו רק הוועדה המסדרת של הנציגים האלה. כמו שהיטיבה לנסח את זה זהבה גלאון בראיון ברדיו: "זה הרי עניין של גושים, לא עניין פרסונלי. כי השאלה היא עם בוז'י וציפי ילכו עם ליברמן כדי להפיל את ביבי וזה תלוי רק במה שיהיה עם כחלון". אכן, זה בכלל לא פרסונלי. רק עניין של גושים.

5.
ובסופו של דבר, נראה שמטרת כל הגושים וכל האנשים היא "רק לא ביבי". כי כמו בכל פעם – כמעט אמרתי בכל שנה, אבל זה לא רחוק מהמציאות – הרוב האמיתי הוא זה שהצביע בעד הנגד, כלומר בעד מפלגת המרכז החדשה שכל מהותה הוא הצבעת מחאה, הצבעת אנטי. עד הבחירות הבאות, אז המחאה והאנטי יופנו אליה, כמובן. ועכשיו האנטי הולך יד ביד אל האופק עם הפרסונלי, כמו תחילתה של ידידות מופרעה. אז בעצם לא לא נכון שאין מפלגות ואין אידאולוגיות. פשוט קוראים לזה "גושים", והאידאולוגיה שלהם היא השלילה. כמו שמתאים לעם שהבידור שלו מבוסס על לעג.