יום חמישי, 31 ביולי 2014

הולכת ונלחצת

אומרים שהאמריקאים לא מתחברים לכדורגל, ומעדיפים בייסבול, פוטבול וכדורסל, בגלל שבכדורגל יש אפשרות סבירה לתוצאת שיוויון במשחק, והקהל האמריקאי רוצה לראות הכרעה.
זאת כמובן פרשנות מוטעית. העם היהודי הוא הרבה יותר חובב הכרעות, ובכל זאת משלם כסף כדי לראות משחקים שמסתיימים בתוצאה 0:0.

התרבות היהודית, כך מעידים גם ההיסטוריה וגם ספרי הקודש, נבנתה מוויכוחים וחילוקי דעות. ההבדל הוא שאז הוויכוח היה בנסיון אמיתי להציג מגוון פנים לכל סוגיה, כדי להכריע לבסוף הכרעה מלומדת יותר. היום הווכחנות היא לא יותר מפרובוקציה וכוחנות. והיות ובוויכוח נהוג לחזור שוב ושוב על טיעונים, גם אני ארשה לעצמי לחזור על עצמי - הוויכוחים של היום נועדו בעיקר כדי להתבצר כל אחד בעצמדו, כדי להגביר את תחושת הצדק העצמי, וכדי להתנשא.

אז אולי גם בכדורגל אנחנו מחפשים את ההכרעה בטריבונה, אצל הפרשנים, או מול צלחת הגרעינים והשידור הישיר – ולא במגרש. וזה בסדר כשמדובר בכדורגל. הבעיה היא שכבר המון זמן זה ככה גם במלחמות האמיתיות שלנו.

פעם היו כאן "אלבומי נצחון", היום אנחנו יותר צנועים ומסתפקים אפילו בתמונה אחת – "תמונת הנצחון", ה"צריבה התודעתית" שינסח האלוף במילואים שהוזמן לשדה הקרב של אולפן הטלויזיה האינסופי. אנחנו רוצים הכרעה, אבל מסתפקים בדימוי שלה, או בדימוי של הדימוי שלה, בסטטוס בטריבונת הפייסבוק.

המציאות, מטבעה, היא מורכבת. ולפעמים, כמו שיודע כל מתמטיקאי, התשובה עלולה להיות "אין פתרון" – ולא במשמעות של "אנחנו לא חכמים מספיק", אלא דווקא במשמעות של "אנחנו כל-כך חכמים, שהבנו שגם זאת אפשרות שקיימת". אבל הקושי הגדול הוא, כמובן, לדעת מתי זה קורה, ומתי מדובר בסתם פרדוקס קשה.

בחיים, כמו במתמטיקה, לפעמים הסתירות והפרדוקסים נראים כמו תקיעה, אבל החשיפה שלהם היא הדבר היחיד שמאפשר חשיבה מחודשת. הרבה יותר, עם כל הכבוד שאין לי, מוויכוחים שהם בעצם רק דקלום מתבצר של אותם טיעונים שחוקים שוב ושוב.

ולא חסרים פרדוקסים. למשל, "שלום עושים עם אויבים". זה הרי ברור, אבל האם הכלל הזה נצחי וחד-משמעי? או אולי קיים בעולם אויב כלשהו – תיאורטי, אמיתי, מדומיין או ממומן – שאיתו בשום אופן לא מנסים לעשות שלום?
למשל "אי-אפשר לנצח טרור בכוח". הרי טרור הוא אלימות בהמית. האם אי-אפשר לנצח אלימות בהמית בכוח? לפי ההגיון הזה צריך להרים ידיים גם מול פשיעה אלימה – נניח פשיעה מינית. או בעצם מול כל מאבק, בשניה שהוא בוחר בדרך האלימה – נניח בריונים שמתיימרים לייצג את הצד הימני של הפוליטיקה.
או למשל קדושתו המוזרה של "הקו הירוק", שהרשמיות שלו הרבה יותר קטנה מקווי החלוקה של 47, קווי הפסקת האש של 67, או הקווים שיוצרים את ציור "איפה יונת השלום" בחידה השבועית של ג'קי ב"ידיעות אחרונות".

אבל הפרדוקסים של החיים לא מתנהגים כמו אלה של המתמטיקה. ולא בגלל שהמתמטיקאים הם רציונאליים וחסרי רגש – הו לא, הם משתגעים, גונבים קרדיטים, ומתאהבים עד מוות – אלא בגלל החיבה המוזרה של כל הלא-מתמטיקאים לחפש הכרעות, אבל לא לעשות איתן שום-דבר, מלבד כמובן לחזור מחדש על כל התהליך שהוביל אליהן, בנסיון עיקש להגיע אליהן מחדש.
זאת כנראה הסיבה לוויכוחים, שרק הופכים אלימים וקשים יותר. זה, וכמובן הרייטינג.

כי הרייטינג של אחדות והסכמה הוא נורא נמוך. תראו מה קרה לרייטינג של הערוץ הראשון אחרי שכולם הסכימו שהוא גרוע. אבל הכרעה היא משהו אחר לגמרי. הכרעה היא פופולרית, היא זוהרת, היא נפלאה – ובעיקר, היא מובילה לעוד סיבוב של לחימה, ולעוד סבב של וויכוחים בפייסבוק.
ואלה חדשות נהדרות לתעשיית הנשק של יצרני ההכרעות בטלויזיה, כי ערוצי הטלויזיה הרי טובים בלהזדעזע מהלחימה הזאת, אבל הם גם מנצלים עבורה את הפייסבוק כמגן אנושי: הרי הכי קל להזדעזע מהרדידות וההתלהמות בפייסבוק ולטשטש ככה את המניפולציות הרגשיות, הפרובוקציות הזולות, והרדידות המגמגמת של הטלויזיה. ואני עדיין לא מדבר על תוכניות ריאליטי, אלא סתם על תוכניות האירוח שפעם קראנו להן "חדשות".

אז בפעם הבאה שאתם נתקלים בפרדוקס קיומי, למשל זה שהזעקות "מתקפה על חופש הביטוי" ו-"כבר אסור להביע דעה שונה" נשמעות הכי טוב דווקא בהפגנות עם רשיון ובאמצעי תקשורת מסודרים, תחשבו גם על אלה שטוענים שהעולם הוא תמיד נגדנו, ותמיד לא מבין אותנו, את אויבינו, את המזרח-התיכון, ואת כדור-הארץ – ותחשבו על זה שאולי בעצם כולם כן מבינים, אבל יודעים שעדיף להם להשאיר את מה שקורה כאן כסכסוך מקומי שלנו, מחשש שחס וחלילה לא יפלוש אליהם, ליציע המכובד שבו הם צופים בתוצאת השיוויון האינסופית שלנו.

אין תגובות :

הוסף רשומת תגובה