בכל שבוע אני כותב, ולפעמים זה הולך קשה ולוקח הרבה זמן.
הפעם, כנראה, זה יהיה קל ומהיר מתמיד. כי הפעם אני כותב דעה על "המצב", ודעות על המצב, כידוע, יש לכל אחד, והן באות מאוד בקלות.
לכל איש יש דעה, וכמו טביעות אצבע, כל אחת קצת שונה. הדבר היחיד שמשותף לכל האנשים עם הדעות, הוא ההסכמה שזכותו של כל אחד להביע בחופשיות את דעתו. כמובן, כל עוד האחד הזה הוא זה שמביע עכשיו את דעתו, ולא מישהו אחר.
כי איכשהו תמיד הדעה שלך היא הדעה השפויה וההגיונית, ורק בצד השני יש קיצוניים והזויים. וזה עובד לשני הצדדים, או ליתר דיוק – למאות ואלפי הצדדים. כל צד צועק שהוא הרוב השפוי, ורק הרוב האמיתי שותק, כי הוא בעצם מיעוט מבוטל ומדוכא.
לכל איש יש דעה, אז הנה עוד אחת, שלי. והיא לא באה כלאחר-יד. הו לא. גיבשתי אותה אחרי עשרות ישיבות ודיונים של הקבינט המדיני-בטחוני, הממוקם על הספסל הסמוך לתחנת המוניות הקרובה. גיבשתי אותה אחרי קריאה מעמיקה ומתישה של וויכוחים במאות עמודי פייסבוק של השרים הבכירים "לצאת מעזה", "להיכנס בעזה בכל הכוח", "לכו כולכם לעזה", ו-"עזבו אותי מהעזה הזאת באמ'שלכם". לכן אני מבטיח לכם שזאת תהיה דעה רצינית, שקולה, מקורית, וכמובן מתלהמת. הכל תלוי בדעה הראשונית איתה הגעתם לכאן.
כי כל הדעות הן כאלו. וכולן גם מלומדות וצודקות ומבוססות על ניתוח קר ושקול של העובדות והמציאות. הרי היום כל אחד מחובר לעשרים קבוצות ווטסאפ של משפחה, גן ילדים, סקופים מאומתים וסקופים מעוותים, וכל אחד מקבל התראות מתפרצות לסמארטפון מהקבוצות ומאתרי החדשות, והן תופסות אותו בדרך מהשירותים למעלית בעבודה, עוטפות את פניו בארשת חשיבות עצמית, והופכות אותו באבחת צליל פעמונים למערכת חדשות של איש אחד. אבל זה בסדר, כי גם באולפני הטלויזיה יושבים כל מיני "לשעברים", שקיבלו מינוי מחודש ומלהגים אינסוף ניתוחי ניתוחים של כל מה שהם ידעו פעם.
ולא רק שלכל אחד יש דעה, לכל אחד גם יש זכות יסוד להביע את דעתו המיותרת. גם אם הוא מגיע למצב שבו הוא צריך לצווח כל הזמן על האחרים ש"זאת סתימת פיות", ו"פגיעה בחופש הביטוי", וגם אם זה אומר שאולי מראש הוא באמת היה צריך לסתום את הפה, כי הרי כולם אומרים שבשעות כאלו צריך להיות מאוחדים, רגועים, אחראיים.
אבל אולי מה שנכון הוא דווקא הדעה הקיצונית. הדעה שאומרת שדווקא בשעות כאלו נחשפת האמת, וזה טוב. זה מנקה את האיפור ורשתות ההסוואה שמצלות עלינו ומצילות אותנו. אולי ענני עשן הפגזים הם חומר חיטוי טוב יותר אפילו מאור השמש. אולי טוב שכל אחד יזעק בדיוק את האמת שלו, בלי לצנזר. כי זה לא תפקידם של האנשים, של העם, להיות שקולים ואחראיים.
כי האזעקה והמקלט מאחדים בינינו רק לשקט של לשעה קלה, עד שמסתיימים ליפול הרסיסים מסביב. אחר-כך כל אחד חוזר לביתו, לרעש הפרטי שלו, ולקולות בתוך ראשו. וכשהתותחים רועמים, מסתבר, המוזות עסוקות בלריב בפייסבוק, ורק המסך מגן עליהן כמו קירות הבטון של המקלט מפני אותה אלימות שבימים כתיקונם אפשר לפרוק פשוט באיזו לחיצה עצבנית על צופר המכונית בפקק.
ובימים כאלה, שלא כתיקונם, יש אלימות, והיא מגיעה מכל הצדדים. ואחרי קריאה של המון דיוני ימין/שמאל בפייסבוק במשך כמה ימים, מעבר לזה שהגעתי למסקנה שהכל נאמר שוב ושוב, ושאפשר לחתוך את עלויות אחסון הנתונים שם ב-90% לפחות, הבנתי גם שאף-אחד לא משתכנע. יותר מזה, אף-אחד גם לא מנסה לשכנע. כולם מחפשים רק את הצדק הפרטי שלהם, את ההתנשאות של "אני יודע יותר טוב מכם", את החיזוק לדעתם המקורית, ואת זה שכל השאר טיפשים, בורים, פרימיטיביים.
ובכן, הרי החדשות החמות-עד-שריפה: כולם צודקים. כי באמת כולם טיפשים, ובאופן אירוני, בו בזמן גם מתנשאים. קשה מאוד להכריע, ולכן המסקנה היא שכנראה לא צריך להכריע. כי הנה החדשות בהרחבה: כמו שהוכח שוב ושוב מאז ראשית שיבת-ציון לארצנו, אין דבר כזה "דו-קיום". זאת תמימות להאמין בזה. במקרה הטוב, יש לפעמים שיתוף אינטרסים רגעי או מלאכותי. ובכל הוויכוחים האינסופיים האלה תמיד ברור לך מי צודק רק כשאתה יודע את זה מראש. אבל המסקנה האמיתית מהם היא שאלו שיחות קולניות וחסרות טעם שנשמעות מהצד כמו יפני שמנסה לדבר עם שוודי. כל עולם המושגים הוא שונה, ורק במקרה הכל מתבצע באמצעות אותן אותיות. וגם זה רק בחלק מהמקרים.
אז אולי, ואני אומר את זה בזהירות וההתלהמות המתבקשות, הטעות היא שלא למדנו מלקחי העבר, ושמראש לא הקמנו שתי מדינות לעם היהודי. או שלוש. או 128. אבל אולי זה עדיין לא מאוחר. אולי יש עוד תקווה.
ואם זה יקרה עכשיו, אתם ודאי שואלים, אם תצטרך לבחור באיזו מדינה מהשתיים או מהמאתיים לחיות, במה תבחר? אין לי ספק לרגע אחד, אני עונה. אין לי שום התלבטות. אבל מה זה משנה. זאת רק הדעה הפרטית, האידיוטית והמיותרת שלי.
הפעם, כנראה, זה יהיה קל ומהיר מתמיד. כי הפעם אני כותב דעה על "המצב", ודעות על המצב, כידוע, יש לכל אחד, והן באות מאוד בקלות.
לכל איש יש דעה, וכמו טביעות אצבע, כל אחת קצת שונה. הדבר היחיד שמשותף לכל האנשים עם הדעות, הוא ההסכמה שזכותו של כל אחד להביע בחופשיות את דעתו. כמובן, כל עוד האחד הזה הוא זה שמביע עכשיו את דעתו, ולא מישהו אחר.
כי איכשהו תמיד הדעה שלך היא הדעה השפויה וההגיונית, ורק בצד השני יש קיצוניים והזויים. וזה עובד לשני הצדדים, או ליתר דיוק – למאות ואלפי הצדדים. כל צד צועק שהוא הרוב השפוי, ורק הרוב האמיתי שותק, כי הוא בעצם מיעוט מבוטל ומדוכא.
לכל איש יש דעה, אז הנה עוד אחת, שלי. והיא לא באה כלאחר-יד. הו לא. גיבשתי אותה אחרי עשרות ישיבות ודיונים של הקבינט המדיני-בטחוני, הממוקם על הספסל הסמוך לתחנת המוניות הקרובה. גיבשתי אותה אחרי קריאה מעמיקה ומתישה של וויכוחים במאות עמודי פייסבוק של השרים הבכירים "לצאת מעזה", "להיכנס בעזה בכל הכוח", "לכו כולכם לעזה", ו-"עזבו אותי מהעזה הזאת באמ'שלכם". לכן אני מבטיח לכם שזאת תהיה דעה רצינית, שקולה, מקורית, וכמובן מתלהמת. הכל תלוי בדעה הראשונית איתה הגעתם לכאן.
כי כל הדעות הן כאלו. וכולן גם מלומדות וצודקות ומבוססות על ניתוח קר ושקול של העובדות והמציאות. הרי היום כל אחד מחובר לעשרים קבוצות ווטסאפ של משפחה, גן ילדים, סקופים מאומתים וסקופים מעוותים, וכל אחד מקבל התראות מתפרצות לסמארטפון מהקבוצות ומאתרי החדשות, והן תופסות אותו בדרך מהשירותים למעלית בעבודה, עוטפות את פניו בארשת חשיבות עצמית, והופכות אותו באבחת צליל פעמונים למערכת חדשות של איש אחד. אבל זה בסדר, כי גם באולפני הטלויזיה יושבים כל מיני "לשעברים", שקיבלו מינוי מחודש ומלהגים אינסוף ניתוחי ניתוחים של כל מה שהם ידעו פעם.
ולא רק שלכל אחד יש דעה, לכל אחד גם יש זכות יסוד להביע את דעתו המיותרת. גם אם הוא מגיע למצב שבו הוא צריך לצווח כל הזמן על האחרים ש"זאת סתימת פיות", ו"פגיעה בחופש הביטוי", וגם אם זה אומר שאולי מראש הוא באמת היה צריך לסתום את הפה, כי הרי כולם אומרים שבשעות כאלו צריך להיות מאוחדים, רגועים, אחראיים.
כי האזעקה והמקלט מאחדים בינינו רק לשקט של לשעה קלה, עד שמסתיימים ליפול הרסיסים מסביב. אחר-כך כל אחד חוזר לביתו, לרעש הפרטי שלו, ולקולות בתוך ראשו. וכשהתותחים רועמים, מסתבר, המוזות עסוקות בלריב בפייסבוק, ורק המסך מגן עליהן כמו קירות הבטון של המקלט מפני אותה אלימות שבימים כתיקונם אפשר לפרוק פשוט באיזו לחיצה עצבנית על צופר המכונית בפקק.
ובימים כאלה, שלא כתיקונם, יש אלימות, והיא מגיעה מכל הצדדים. ואחרי קריאה של המון דיוני ימין/שמאל בפייסבוק במשך כמה ימים, מעבר לזה שהגעתי למסקנה שהכל נאמר שוב ושוב, ושאפשר לחתוך את עלויות אחסון הנתונים שם ב-90% לפחות, הבנתי גם שאף-אחד לא משתכנע. יותר מזה, אף-אחד גם לא מנסה לשכנע. כולם מחפשים רק את הצדק הפרטי שלהם, את ההתנשאות של "אני יודע יותר טוב מכם", את החיזוק לדעתם המקורית, ואת זה שכל השאר טיפשים, בורים, פרימיטיביים.
ובכן, הרי החדשות החמות-עד-שריפה: כולם צודקים. כי באמת כולם טיפשים, ובאופן אירוני, בו בזמן גם מתנשאים. קשה מאוד להכריע, ולכן המסקנה היא שכנראה לא צריך להכריע. כי הנה החדשות בהרחבה: כמו שהוכח שוב ושוב מאז ראשית שיבת-ציון לארצנו, אין דבר כזה "דו-קיום". זאת תמימות להאמין בזה. במקרה הטוב, יש לפעמים שיתוף אינטרסים רגעי או מלאכותי. ובכל הוויכוחים האינסופיים האלה תמיד ברור לך מי צודק רק כשאתה יודע את זה מראש. אבל המסקנה האמיתית מהם היא שאלו שיחות קולניות וחסרות טעם שנשמעות מהצד כמו יפני שמנסה לדבר עם שוודי. כל עולם המושגים הוא שונה, ורק במקרה הכל מתבצע באמצעות אותן אותיות. וגם זה רק בחלק מהמקרים.
אז אולי, ואני אומר את זה בזהירות וההתלהמות המתבקשות, הטעות היא שלא למדנו מלקחי העבר, ושמראש לא הקמנו שתי מדינות לעם היהודי. או שלוש. או 128. אבל אולי זה עדיין לא מאוחר. אולי יש עוד תקווה.
ואם זה יקרה עכשיו, אתם ודאי שואלים, אם תצטרך לבחור באיזו מדינה מהשתיים או מהמאתיים לחיות, במה תבחר? אין לי ספק לרגע אחד, אני עונה. אין לי שום התלבטות. אבל מה זה משנה. זאת רק הדעה הפרטית, האידיוטית והמיותרת שלי.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה