סיכום שבועי - חופש הבחירה האוטומטית

על עיתונות חופשית, עיתונות אוטומטית, פארודיה טלויזיונית, איי-פוץ, ונביחות.                                                                                                                        

1

כאשר חוק נקרא על-שם אדם, יש שתי אפשרויות. או שמדובר בכבוד גדול, או שמדובר במחדל מביש של המחוקק. כמו חוק דרעי וחוק מופז בזמנם, עולה עכשיו האפשרות ל"חוק שלדון", או "חוק ישראל היום".
 
התגובות ההיסטריות של העיתונים המובילים במדינה למהלך ההתרחבות של "ישראל היום" (הגדלת התפוצה שלו, ובעיקר השקתה של מהדורת סוף השבוע) מעידות יותר מכל על איכותו של "ישראל היום" בעיניהם, ועל הקונפליקט בין עקרון חופש העיתונות והפלורליזם שגופי התקשורת אוהבים לנופף בו, לבין האינטרס העסקי הצר, שהולך יד ביד עם העקרון הזה במסגרת הדמוקרטיה של השוק החופשי.
 
הרי אם היה "ישראל היום" מוצר זניח וירוד, הוא לא היה באמת מהווה איום ל"מעריב", "ידיעות אחרונות", ו"הארץ". אלא שמאז השקתו, נראה ש"ישראל היום" עושה את הדברים הנכונים - גם בתחום המערכתי וגם בתחום השיווקי - ובעיתונים האחרים יודעים את זה, וינסו לעשות הכל כדי לעצור את זה.
 
אם אכן פועלות שדולות של כלי התקשורת בחצרות הכנסת ומשרד התקשורת, מדובר באקט שחומרתו לא נופלת מהשחיתויות אותן חושפים מדי פעם העיתונים עצמם. מצב כזה, בו "כלב השמירה של הדמוקרטיה" נושך בעכוזם של כמה מעקרונות היסוד שמזוהים (בטעות) עם הדמוקרטיה, עלול לגרום לכך שחוקי מדינה יחוקקו מתוך שיקולים צרים של גוף עסקי, ושיקולים עסקיים (בניגוד נניח לשיקולים אידאולוגיים או לאומיים) הם כידוע דינמיים מאוד. היום הם כאן, מחר הם משנים כיוון. רק הרקבון נשאר.
 
אבל זה כמובן מצב דמיוני. אף אחד לא יחוקק חוק שלפיו אסור למי שאינו ישראלי להיות בעלים של עיתון כי הוא עלול "לייצוג אינטרסים ברורים, וכל זאת כאשר מרבית הקוראים לא תמיד יודעים או מבינים מה האינטרס החבוי של אותו מוציא לאור". זאת מהסיבה הפשוטה שמרבית הקוראים לא מודעים גם לאינטרסים החבויים של כלי תקשורת בבעלות ישראלית מלאה.
 
 
השאלה האמיתית, אגב, צריכה להיות מדוע אפשר להיות בעלים לא ישראלי של נדל"ן בישראל. אבל זה כבר סיפור עם אינטרסים שונים לגמרי.
 
 

2

זה מה שקורה כשמערכות מחשב משתלטות על מנגנוני העריכה: המלצה להרחיב את כביש 3 בין צומת אבא-הלל (סילבר) לבין צומת הודיה משתחלת באלגנטיות לדף החדשות המקומיות של רמת-גן.
 
מלבד השם, אין כמובן שום קשר בין רחוב אבא הלל ברמת גן לבין צומת אבא-הלל שליד אשקלון, ואין ברמת גן אף מקום שנקרא "צומת הודיה". מה שלא מפריע לטוקבקיסטים להתלונן שאכן "הפקקים ברמת גן נוראיים".
 

 
 

3

הדבר הכמעט ראשון שאני קורא בעיתון סוף השבוע הוא מדור הסאטירה. והקטע הכי מהנה הוא לא מדור הסאטירה עצמו, אלא הדקה השבירה הזו לאחר מכן, כשאני הופך את הדף לעמודי החדשות וקורא את הכותרות, כשהראש שלי עדיין שבוי בתבניות הסאטירה. כל כותרת מקבלת משמעות חדשה.
 
אני לא רואה הרבה טלויזיה. גם בגלל שלא ממש יוצא לי (תירוץ עלוב), וגם בגלל שכמעט הכל בטלויזיה מאוד משעמם (סיבה מצויינת). אולי זאת הסיבה שקשה לי להיכנס לעומקו של התוכן הבידורי, וקורה לי הרבה שאני רואה טלויזיה והראש שלי שבוי בתבניות של פארודיה. הקדימונים המנופחים מדרמטיות-יתר, תוכניות הבידור והאירוח עם התזמורת הנוצצת והמרואיינים המיוחצנים, תוכניות הדוקו-מומחה-כל-יכול, והתחרויות המשפילות והמטופשות - כולם מקבלים פתאום עיוות מענג של קריקטורה. כמו בחדר המראות המצחיקות שהיה בלונה-פארק בילדותי.
 
 

4

אני נצמד לסלולרי הפשוט והקטן שלי יותר ויותר ככל שמתגברת הפלישה של המכשירים המתוחכמים, וככל שהשיווק שלהם הופך להיות יותר אלים ואגרסיבי.
 
הדורות החדשים הם אטרקטיביים יותר לגנבים, עדינים ושבירים יותר, עמוסים בתכונות שאין לי בהן צורך, איטיים, ולא נוחים לתפעול. ככל שהמכשיר הופך להיות יותר "מגניב", נראה שהפעולות הבסיסיות שלו הופכות לזניחות, ולכן רחוקות יותר מהאצבע.
 
מדי פעם אני מציץ במפרטים טכניים של מכשירים, או מתנסה במכשירים של חברים ובני משפחה, ובעיקר מתאכזב. אני מסתכן כאן בלהשמע כמו איי-פוץ, אבל אני באמת ובתמים חסיד של היומן שבו כותבים בעיפרון, והעט והנייר הם כלי החשיבה והתכנון העיקריים וכמעט הבלעדיים שלי. הטלפון שלי הוא רק טלפון, או לכל היותר שעון מעורר, ובכל פעם שאני מחזיר מכשיר חדש ומשוכלל לבעליו, אני מרגיש שאני מתעורר מחדש.
 
 

5

אנשים עם כלבים מצחיקים אותי. לוקחים חיה פראית, חיית טרף, מוליכים אותה ברחוב, מנקים אחריה את הצרכים - וחיים באשליה שהפכו את הכלב לחבר עם תכונות אנושיות. אגב, בדרך כלל מדובר באנשים הכי לא חברתיים שיש. בדיקת שפיות קצרה: אם אתה טוען ש"הכלב הוא החבר הכי נאמן והכי חף מאינטרסים", כדאי שתבחן את יכולותיך הבין-אישיות.
 
מצחיק לדמיין מה חושב על כל זה הכלב עצמו, אבל הכלב לא חושב על זה. הוא כלב. הוא חיה פראית, וזה מה שהוא רוצה להיות. ומה שבאמת הכי מצחיק (וגם מרגיז), זה לראות את החושים החייתיים של הכלב מתעוררים באופן טבעי (בגלל שראה, נניח חתול, או כלב אחר), ואת האדם נוזף בו וצועק עליו באופן לא טבעי בשפת אנוש, ללא הועיל כמובן. הכלבים נובחים, והאנשים צועקים, ומי ששומע אותם הם רק אנשים אחרים, שעכשיו יש להם שני מטרדים באוזן - נביחות של כלב, ונביחות של אדם.