סיכום שבועי: על אתיקה עיתונאית, שיווק, ביטלס, וטריבונות.
1
"תחקיר הפפראצי" שישודר הערב בערוץ 10 הוצג כבר בערב שבת כחשיפה מיוחדת של השיטות הגבוליות מבחינה אתית שבהן נוקטים צלמים, מערכות עיתונים, ומשרדי יחסי-ציבור.מפתיע? מזעזע? לא אתי? ממש כמו שכל מהדורת חדשות בערוץ 10 מסתיימת באייטם שערכו החדשותי נמוך בהרבה, אם קיים בכלל, לעומת ערכו היחצני (ולא מדובר רק ביחצנות של הערוץ עצמו, שגם היא בעייתית). בדקו ותראו. ולא צריך ללכת רחוק מדי - בהמשך אותה מהדורת ערב שבת הוצגה בלי שום מבוכה כתבה על איזו הצגת ילדים לחנוכה.
אז חסכו מאיתנו את הזעזוע הצבוע הזה. כך פועלת היום התקשורת, בעידן העיתונאות העצלה. אותה עיתונות שמעדיפה לקבל פקסים ודוא"ל מאשר לחשוב, לצאת מהחדר, ולחקור. חלק גדול מהאייטמים, גם אלה שנראים חדשותיים יותר, מונעים מאינטרסים של יחסי ציבור ומאנשי יחסי ציבור שמפעילים את התקשורת כרצונם.
כך גם השבוע האחרון ב-וואלה, שהפך לבטאון חברת אמבלייז עם המכשיר הסלולרי החדש שלהם, כך גם בעיתונות הכתובה, ובוודאי שבמהדורות החדשות של הערוצים המסחריים.
2
בשבוע שעבר כתב יוני סער על אמנות הגילוח, ובעיקר על אמנות הפיכתו של סכין הגילוח למותג שנמכר בחנות קונספט מתוחכמת. אבל התהליך המעניין באמת כאן הוא הפיכת השאלה "מדוע" לשאלה "איזה". במילים אחרות, הבעיה היא לא ידית השנהב או הזהב.
זה מתחיל בעצם זה שקונים את הפרסומות המדע-בדיוניות והחלליות של סכיני "מאך" ודומיהם, במקום להסתפק בסכינים רגילים (בעלי השם המטעה "חד פעמיים").
3
בשבוע שעבר קניתי את Abbey Road - לטעמי האלבום המשובח ביותר של הביטלס. מוזר, אבל דווקא האלבום האחרון שלהם, שהוקלט כשהלהקה כבר לא היתה ממש להקה, הוא פסגת היצירה המשותפת שלהם. בתחילת הדרך הם היו להקת פופ שכתבה להיטים חביבים. כשהתבגרו קצת, והתחילו להיות יותר עצמאיים מבחינה יצירתית, הם גילו שכל אחד מהם עצמאי בדרך אחרת. אבל הכשרון של כל אחד ושל החיבור הנפיץ ביניהם רק התפתח. וכך, רק כשידעו שזה הסוף, ורק כשהחליטו במודע לעזוב את האגו ולהתחבר מחדש זה לזה, הם הצליחו ליצור את היצירה הכי הדוקה - יצירה שנשמעת כאילו באמת כולם כתבו אותה יחד.
יש בסיפור הזה לקח מרתק לחיים. כשיש לכם כשרון אמיתי, אתם לא צריכים אגו. במיוחד אם יש איתכם עוד מישהו כשרוני שמציג תמיד זווית קצת שונה משלכם.
ומעבר לזה, הרבה נכתב על ההוצאה המחודשת של אלבומי ה-Remaster של הביטלס. האם אפשר באמת לשמוע את ההבדל? למי אכפת. בכל מקרה יש באלבום הזה ובאחרים הנאה עצומה. מי שעסוק נואשות בחיפוש אחרי חריקת המפרט על המיתר פשוט מפספס את הצליל עצמו.
4
לפני שבועיים הייתי במשחק כדורגל. מה שריתק אותי יותר מהמשחק הוא האופן שבו אוהדי הקבוצה האורחת התכוננו למעמד. ביציע הם לא הפסיקו לשיר שירי גנאי, אבל כאלה שהלבישו מילים חדשות על מנגינות ידועות דווקא של שירי האוהדים של המארחת. האוהדים של המארחת השתתקו. תחשבו למשל על חיזבאללה שרים (בעברית) שירים אנטי-ציוניים לפי מנגינת "ירושלים של זהב" או "התקווה". האפקט הפסיכולוגי הוא אדיר.
5
לפעמים מאוד אופנתי להיות "אנטי". לפעמים זה גם ילדותי. לפני משחק ה"סופר קלאסיקו" בין ריאל לברצלונה, בנסיון להציג זווית חדשה, היו כמה קולות שטענו שהשיווק של המשחק הזה מוגזם. היתה גם כתבה בוואלה (שנעלמה בינתיים באורח פלא) על מאחורי הקלעים של שיווק זכויות השידור של המשחק הזה. אז הכל נכון, השיווק אגרסיבי, הדחיפה אדירה, אבל למען השם - תראו את איכות המוצר! יש מוצרים גם בתחום הזה (נבחרת ישראל), וגם בתחומים אחרים שזוכים לאותו היקף של שיווק ולא שווים מאית מזה.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה