זה קרה לפני הרבה שנים, בהרי הדולומיטים שבצפון איטליה. או אולי בעצם בפירנאים שבצפון ספרד. עצרתי בצד הדרך, וראיתי פתאום לנגד עיני את התמונה היפה ביותר שאפשר לתאר. בלב הטבע הפראי, פתאום הכל הסתדר לכדי רגע אחד מושלם, שלא יחזור לעולם. כאילו יד אלוהית עיצבה את המראה הזה בהקפדה ובתשומת-לב, ויד אלוהית אחרת הביאה אותי לנקודה המדוייקת שבה כל זה קרה – אי-שם בהרי הרוקי של ארה"ב. או באוסטרליה. או שזה היה בכלל בשיפולי רמת-הגולן.
הושטתי יד בוטחת ושלפתי את המצלמה. הפעלתי אותה. כיוונתי מהר. ברגעים כאלה חשוב לא לבזבז זמן. להיות נחוש עם האצבעות שמחליקות על הכפתורים הנכונים, כמו מתוך תחושת שליחות, באיחוד מלא של האדם והמכונה.
ואז משהו השתבש.
בהתחלה הכפתור לא נלחץ, ואז העדשה סרבה להתמקד במה שמונח ממש מולה, ואז במקום למקד ידנית לחצתי על כפתור שלא שייך לזה. המשכתי בעקשנות לנסות ולתפוס את הרגע הזה, להאבק במצלמה הסוררת, להכניע אותה, והתעלמתי מאותה יד אלוהית שאומרת לי: הנה הרגע שלך, תראה אותו, הוא מולך. התעלמתי עד שהיא סטרה לרגע הזה וסילקה אותו משם.
לא נורא, אמרתי לעצמי, לפחות ראיתי את התמונה מולי, לפחות הספקתי לחוות אותה כדי שאוכל לזכור ולספר. הרי התמונות הכי טובות הן אלו שלא צילמנו – כי המצלמה נתקעה, כי הפילם נשרף, או כי עדיין לא המציאו את הסמארטפון. אבל האמת היא שלא ראיתי את התמונה ההיא מולי. הייתי עסוק מדי בלא-לצלם אותה, ופיספסתי את הרגע הפשוט הזה שבו יכולתי לעמוד מולה ולהנות.
מאות התמונות שצילמתי אז שמורות בארגזים ואלבומים שאני כבר לא יודע איפה הם, או בתיקיות מסודרות במחשב שלי, לצד מיליוני התמונות שצילמתי רק בשנה האחרונה, מאז שאני אבא. לפעמים אני יושב ונזכר בתמונות האלו, ומנסה להיזכר דרכן במקומות שבהם צילמתי אותן. ברוב הפעמים אני לא מבין מדוע טרחתי לצלם דברים שאפשר לראות בחיפוש פשוט באינטרנט, מדוע יש לי עשרים גירסאות של כמעט אותה תמונה, ואיפה כל זה קרה בכלל. כי נכון שאומרים שתמונה אחת שווה אלף מילים, אבל זה לא אומר שהיא תמיד עדיפה על המילים האלו. לפעמים כנראה טוב יותר לצייר ולפסל במילים עצמן – אם לא לשם האמנות, אז לפחות כדי שנוכל לזכור טוב יותר.
ואמנם, באלבומי הילדות שלי יש הרבה יותר מילים ומעט יותר תמונות. צבעי הנוסטלגיה מפתים אותי להגיד שפעם, כשהצילום היה הרבה פחות זמין ומיידי, ההורים שלי הקפידו לצלם רק את מה שחשוב. אבל האמת היא כנראה שזה תירוץ שהומצא בדיעבד. לדעתי אם הורים יקחו היום רק אחת מתוך כל מאה תמונות של הילדים שלהם – באופן אקראי לגמרי – הם בכל-זאת יגלו שהם נשארו ביד עם פרס פוליצר של ההורות. וגם יהיה להם קל יותר לבנות, כמו שנהוג, את המצגת האינסופית ליום-ההולדת הבא. שלא לדבר על כמה קל יותר יהיה לאלה שצריכים לצפות במצגת המרגשת הזאת.
האלבומים האלה, יותר מכל דבר אחר, יכולים לספר את השינוי שעברנו. קצת בעזרת התמונות שיש בהם, אבל בעיקר בגלל המקום שלהם בחיים שלנו. אם פעם הם היו חלק טבעי מהשיגרה של גידול ילדים וגידול חיים, היום הם סוג של טירחה חסרת-סיכוי מול הררי התצלומים ומול ההרגשה ששליחה בדוא"ל היא תחליף ראוי. וזה יותר מסמלי, כי בזמן שאנחנו עסוקים כל הזמן בלצלם, באמת לא נשאר לנו זמן לחוות – לא את הילד שצילמנו, לא את סידור האלבום, ואפילו לא את הצפיה בו.
ואפשר להמשיך עם זה עוד:
לגחך כשאנחנו רואים בגינה עדר של הורים שרודפים אחרי הילדים שלהם עם הסמארטפון כדי לתפוס עוד רגע אלוהי ומושלם; להגיד בהתנשאות שהיום מצלמים לא כדי לזכור, אלא כדי לסמן על זה "וי" ולשכוח; לחשוב שכל התמונות האלו של האוכל והחתולים נראות אותו הדבר ומבזבזות לנו המון זמן כשאנחנו מנסים לנסח להן תגובה מחמיאה; להתפלא מדוע צעירים מתלהבים מכך שאיזו תוכנה צובעת את התמונות שלהם בדיוק באופן שבו קיוינו פעם שלא יהרסו התמונות שלנו...
אבל מצד שני אנחנו היינו אומרים "צ'יז" לפני כל תמונה, מסתובבים בחו"ל עם ווסט אידיוטי ותיק כבד על הכתף, וחושבים שהבחירה ב-ASA400 או בצמצם F/5.6 באמת חשובה למשהו בחיים שלנו.
אז אם נהיה כנים, האמת היא שאנחנו אוהבים את ההתקדמות הטכנולוגית ואת מה שאנחנו יכולים לעשות איתה, אבל אוהבים לא פחות לקטר עליה ועל מה שהיא עשתה לנו. והבעיה היא שבקיטורים האלה איכשהו תמיד הטכנולוגיה נעצרת אצלנו בהווה. סביר יותר – למרות שלא פשוט יותר – להניח שהדאגה שלנו מאיך תגיב התינוקת כשהיא תגדל ותגלה ששיתפנו את כל התמונות שלה בפייסבוק ובאינסטגרם תיראה לה מגוחכת כשהדברים האלה יהיו מיושנים ומיותרים בערך כמו שהאלבומים עבי-הכרס שלנו נראים לנו היום.
כי בסופו של דבר, הדאגה הזאת היא לא באמת לעתיד שלה, אלא לעתיד שלנו. לימים שבהם המוח שלנו כבר יתעייף, וכל מה שישאר לנו זה מסע של סימני-שאלה דרך אינסוף הווריאציות של אותו תינוק באותה בריכת-כדורים, או של אותו נוף מושלם של ההרים הגבוהים שמקיפים את טוסקנה, או עוטפים את איסטנבול, או מטילים צל גדול על מה שהיינו כשעוד הצלחנו לזכור איפה חווינו את החוויות האלו.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה