מתן תודה

מוקדש לאשתי ליאור לרגל יום-הולדתה, באהבה ובתודה על המתנה שהיא בשבילי.

בכל פעם שאני מקבל מתנה ממישהו מגיע הרגע המותח הזה: הידיים רועדות, אני מחזיק בחשש מהול בסקרנות את השקית, אני מנסה לפרק יפה את נייר העטיפה, כמו שלימדו אותי בבית, אבל אני לא מצליח. מישהו אומר "זה בסדר, אתה יכול לקרוע". והרי לקרוע את נייר העטיפה זה כמו להיכנס למטה המוסד – חייבים אישור מפורש לזה. אז אני קורע. פינה אחת, ועוד פינה, ואז במשיכה נחושה אחת אני חושף את מה שהסתתר שם. וכל החפצים שיש בחיים שלי, ביחד עם כל הארונות והמדפים שיש בבית שלי, עוברים לי בהילוך מהיר מול העיניים. ואז אני מחפש את התגובה הנכונה. היא צריכה להיות מהירה, מנומסת, מרהיבה, נחרצת.

"אני שונא מתנות".

אני לא רוצה להישמע כפוי טובה. מתנות הן מנהג יפה. לכל אורך ההסטוריה הן היו אמצעי חשוב להשכנת שלום, או לחלופין להיעלבות ופתיחה במלחמות. אני אוהב לתת מתנות, ובמקרים מסויימים אפילו מחבב את היומרה לנסות לבחור אותן באופן מוצלח. אני רק שונא לקבל מתנות. זה מפר לי את השלווה ואת השיגרה, ואולי גם, כמו שאומר הפתגם, זה מקצר לי את החיים – למרות שאני קצת מתקשה למצוא דרך מדעית לבדוק את זה.

יכול להיות שהבעיה עם מתנות מתחילה בלהודות שאתה לא מושלם, כי דרך המתנות אתה עלול לגלות שחסרים לך דברים בחיים – דברים כמו "סרג'נט פפר" של הביטלס, חולצה אחת לאירועים חגיגיים, או מעמד מהודר לכרטיסי ביקור. בתקופה שעדיין הייתי מוזמן להשתתף בחגיגות יום-ההולדת של עצמי, הייתי משתדל לאסוף כל השנה רעיונות של דברים שאני רוצה, כדי להתכונן לרגע הבלתי-נמנע שבו ישאלו אותי "מה תרצה מתנה", ואז לגלות בכל פעם מחדש, שבאופן בלתי-נמנע ברגע האמת הזה אני לא זוכר כלום מכל הרעיונות הטובים שהיו לי.
ועם השנים המשימה הזאת הופכת יותר קשה, כי עם השנים אדם אוסף לעצמו כל-כך הרבה חפצים שהוא לא משתמש בהם, עד שזה נהיה כמעט בלתי אפשרי לדעת איזה עוד חפץ דרוש כדי להפוך את האוסף הזה למושלם. אז מה קונים למישהו שכבר יש לו הכל? כל אחד שנדרש לקנות מתנה להורים, או לחלופין לתינוק חדש, בטח מכיר את הבעיה.

ואם זה לא מספיק, אנחנו תמיד מתעקשים לנסות למצוא מתנה ייחודית. פעם כל "סרביס 18 חלקים" באמת היה ייחודי וחד-פעמי, והיה אפשר או להיתקע איתו בארון חיים שלמים, או להסתכן במשבר דיפלומטי כשדודה דבורה שהביאה אותו תתארח בחג הבא אצל דודה רחל שקיבלה אותו מאיתנו ותזהה מיד את העיטורים שליד העוגה שהוגשה לה. אבל היום, החיפוש אחרי מתנה ייחודית מביא, בדרך-כלל, לשתי תובנות עיקריות: האחת היא שכולם בעצם מכירים את אותן שלוש חנויות שמוכרות "דברים בעיצוב ייחודי" – כנראה באשמת התופעה שנקראת "גלובליזציה" (או בשמה העברי "מייד אין צ'יינה") – והשניה היא שנורא כואבות לנו הרגליים.

חג הפסח למשל, הוא מפולת דומינו של מתנות. זה מתחיל בהסכמה ג'נטלמנית שהשנה נימנע מהנוהג לבזבז זמן וכסף בחנויות הצפופות, כי ממילא כל אחד נותן את מה שהוא היה רוצה ומקבל את מה שמישהו אחר רצה, אבל כל מגדל הקלפים ההגיוני הזה מתרסק ברגע שנשמע הטיעון המנצח "אבל היא מארחת, לא יפה". אז יוצאים לדרך וקונים לה משהו, למארחת. והיא הרי לא תישאר חייבת, כי לא יפה. ומה עם הילדים? אבל אז התינוק עלול להיעלב, והוא כבר בן שמונה חודשים! ואז שוב העניין הזה של מה מביאים לאמא, כי הרי יש לה כבר הכל...

וככה היינו יוצאים בכל שנה מעבדות לחירות, עמוסים בנשינו, ילדינו, ושקיות מתנותינו שליקטנו בקניונינו ביחד עם שאר בני-ישראל, שמספרים בדיוק את אותו הסיפור במבטים העייפים והמסכנים בזמן שהם ממתינים יחד בתור לעטיפה המקצועית, ולתגובות של דודה דבורה, בנוסח עדות ה"אוי מקסים", "לא הייתם צריכים", או "מה בושם? אתה רומז שאני מסריחה?".

אבל אז בא מישהו גאון, והמציא את פתק ההחלפה.
ההמצאה הזאת שינתה את פני עולם המתנות עד כדי כך, שאנחנו אפילו כבר לא חושבים איזה ספר לקנות – פשוט לוקחים אחד ממדף המבצעים וסומכים על קורבן המתנה שכבר יטרח במקומנו ויבחר בעצמו אחר-כך. ולמרות היתרונות, זה גם קצת חבל. כי כמו בהרבה תחומים, בסופו של התהליך אנחנו מוצאים את עצמנו חסרי-סבלנות, מתעייפים מהר, ומשקיעים הרבה יותר בעטיפה מאשר בתוכן עצמו.

אבל באמוק הזה אנחנו מפספסים גם משהו יותר משמעותי: את ההבנה שמתנה צריכה להיות חשובה יותר לא רק מהעטיפה שלה, אלא גם מהתאריך שאליו היא קשורה. אני מגלה את זה בכל פעם מחדש, כשאני מעז לקנות מתנה למישהו שלא ביום-הולדתו, חתונתו או גירושיו, אלא סתם כדי לשמח איזה יום של חול, ורואה את הבעת הפנים המבולבלת שלו – כאילו הוא איזה בר-מינן שהצליח לצותת באופן בלתי-חוקי להספדים המחמיאים על עצמו.

כי אם מקלפים את על העטיפות, אפשר להיזכר שבתור ילדים, עוד לפני שאנחנו מבינים את המשמעות של מושגים כמו "זמן", "שנה", "יום-הולדת", או "פתק החלפה", אנחנו תמיד שמחים לקבל מתנה. וזה בכלל לא חשוב לנו כמה היא עלתה, או איפה קנו אותה. להיפך – עובדות מעצבנות כאלו רק עומדות בדרכנו כשאנחנו מסתערים על נייר העטיפה וקורעים אותו בלי להסתכל אחורה.
ואז השנים שעוברות מלמדות אותנו את כל מה שקשור בנימוסים, טקסים והסרה קפדנית של מדבקות המחיר – וזה בסדר, כי אנחנו לא רוצים להמשיך לקבל סטים של פליימוביל כשאנחנו כבר מבוגרים עם כרטיסי ביקור. אבל אם במילא כל הפאסון הבוגר שלנו קורס כשאנחנו מתלהבים מברכת יום-הולדת ששלחה לנו איזו רשת-שיווק בצירוף הבטחה בנוסח "אם תקנה אצלנו ב-300 שקלים תקבל כובע חינם", אז לא התקדמנו הרבה.

הרגע הזה של קבלת מתנה באמת חושף את הילד שבתוכנו, שמצד אחד אוהב את תשומת הלב והכרת התודה, אבל מצד שני לא אוהב את זה שמישהו מחליט בשבילו. כי מתנה אמיתית, כזאת שמשקיעים מחשבה בבחירה שלה, בוחנת קודם כל את היכולת של האדם לקבל בסובלנות את מה שאחרים בוחרים עבורו וחושבים שהוא צריך – שזה בעצם לקבל בסובלנות את מה שהם חושבים עליו. ואחרי שאני זורק את העטיפה, אני נשאר פתאום עם איזו הבנה חדשה על הפער שבין איך שאני רואה את עצמי, לבין איך שאחרים רואים אותי. ועל זה לא תמיד קל לי להגיד "תודה", ולזה גם לא עוזר אף פתק החלפה.