את הגיטרה הראשונה שלי גנבתי לאחותי.
היא זאת שרצתה לנגן את כל המוזיקה האיכותית שהיא גם זאת שלימדה אותי לשמוע – "פינק פלויד", "לד זפלין", או לפחות "תיסלם". היא זאת שביקשה שיקנו לה גיטרה, ואני זה שעם גבס על היד התחלתי לפרוט על המיתרים שלה ושל הסחיטה הרגשית, והייתי מכתת רגלי, מוקף בצלילי הפנטזיה של הפלמנקו והרוק הקלאסי, בין הדירות שעבר המורה הפרטי שלי.
מוזיקה היא דבר נהדר. פלמנקו, רוק קלאסי, דיסקו, סילסולים, קונצרטים – לכל אחד יש את הפסקול של חייו, שמפריע לפסקול החיים של מישהו אחר. המוזיקה יכולה להפוך אדם שמח לעצוב, אדם עצוב לשמח, ואדם ביישן לרקדן שלא אכפת לו אם מסתכלים.
והיא גם מפתחת את הדמיון. אני זוכר שבאחת הצעידות שלי אל אותו מורה לגיטרה, שמעתי ילד חרדי חמוד אומר לאמא שלו "תראי, הנה כינור גדול!"
הוא בטח כנר דגול היום, הילד הזה. או לפחות חזן. אבל אני, לעומת זאת, נשארתי הבטחה לא ממומשת בתחום המוזיקה, מעלה אבק כמו שלוש הגיטרות שלי בחדר הקטן שמכיל את כל מה שאין לו מקום בבית.
כי להאזין למוזיקה זה נחמד ונעים, אבל ללמוד מוזיקה זה כבר מאוד מתיש. זה כרוך בהמון אימונים מתסכלים, וכל מיני יכולות שאין לי, כמו לקרוא במהירות את השפה המוזרה של תווים או אקורדים, או לפחות לזכור את הסדר הנכון שלהם בעל-פה, או הכי טוב – להיות בעל כשרון פלא כזה לדעת מה הסדר הנכון שלהם רק מתוך שמיעה של הדמיון.
וזה עוד כלום לעומת ללמוד ג'אז. כי הבסיס לג'אז, כידוע, הוא אילתור. וזה מאוד קשה לדעת לאלתר. יש קורסים שלמים שמלמדים את זה, ורק מי שממש מצטיין בהם מצליח לייצר מוזיקה מוצלחת למעליות בבתי-מלון או שירותים בקניון.
אז שכנעתי את עצמי שאני לא צריך ללמוד יותר, כי האילתורים שלי הכי טובים והכי מרגשים גם ככה, לבד בבית עם הגיטרה הנוספת שקניתי. בטח הרבה יותר טובים מאלה של השכן מלמעלה שהיה מאוד חסר מעוף וחד-גוני בצעקות שלו עלי שאפסיק כבר עם זה.
אבל המוזיקה שלי לא מתה, כי המוזיקה לא יכולה למות אף-פעם. היא הדבר הכי נצחי שיש. היא מחברת בין הדורות וגורמת לכולם להישמע אותו הדבר בדיוק כשהם אומרים לדורות שאחריהם שהיא רק מתדרדרת ושפעם היא היתה איכותית ותרבותית והיום הכל זבל ורעש וסימפולים וגירסאות כיסוי של כוכבים נולדים.
כמוני.
כי המוזיקה היא החלום הלא ממומש שלי. וכמו כל חלום, היא גדולה ואמיתית. ובאמבטיה, לבד, אני לא סתם שר, אלא עולה להופעה החיה שתמיד רציתי, עם נגנים ועשן של אדים ומחיאות כפיים שמרגשות אותי עד דמעות של מים חמימים. ואני יוצא משם כמו כוכב נולד ונערץ, וממהר למחרת בבוקר לקנות לילדה שלי עוד כלי נגינה, וסולח לה גם אם אין לה סבלנות, וגם אם היא סתם מפיקה ממנו רצף של צלילים אקראיים. זה בסדר – נגני ג'אז עשו מזה קריירות נפלאות.
וכשאני מסתכל על הגיטרות שמתגעגעות אלי בפינה, אני עדיין מסרב לתלות אותן על הקיר כדי להרוויח עוד מקום על הרצפה של החדר ההולך ומתמלא בחיים אחרים. הן נשארות שם, כי גם בלי האצבעות שלי הגיטרות כבר מכירות את המנגינה. את מוזיקת האשליה הזו, ששם הן כאילו בהישג יד.
היא זאת שרצתה לנגן את כל המוזיקה האיכותית שהיא גם זאת שלימדה אותי לשמוע – "פינק פלויד", "לד זפלין", או לפחות "תיסלם". היא זאת שביקשה שיקנו לה גיטרה, ואני זה שעם גבס על היד התחלתי לפרוט על המיתרים שלה ושל הסחיטה הרגשית, והייתי מכתת רגלי, מוקף בצלילי הפנטזיה של הפלמנקו והרוק הקלאסי, בין הדירות שעבר המורה הפרטי שלי.
מוזיקה היא דבר נהדר. פלמנקו, רוק קלאסי, דיסקו, סילסולים, קונצרטים – לכל אחד יש את הפסקול של חייו, שמפריע לפסקול החיים של מישהו אחר. המוזיקה יכולה להפוך אדם שמח לעצוב, אדם עצוב לשמח, ואדם ביישן לרקדן שלא אכפת לו אם מסתכלים.
והיא גם מפתחת את הדמיון. אני זוכר שבאחת הצעידות שלי אל אותו מורה לגיטרה, שמעתי ילד חרדי חמוד אומר לאמא שלו "תראי, הנה כינור גדול!"
הוא בטח כנר דגול היום, הילד הזה. או לפחות חזן. אבל אני, לעומת זאת, נשארתי הבטחה לא ממומשת בתחום המוזיקה, מעלה אבק כמו שלוש הגיטרות שלי בחדר הקטן שמכיל את כל מה שאין לו מקום בבית.
כי להאזין למוזיקה זה נחמד ונעים, אבל ללמוד מוזיקה זה כבר מאוד מתיש. זה כרוך בהמון אימונים מתסכלים, וכל מיני יכולות שאין לי, כמו לקרוא במהירות את השפה המוזרה של תווים או אקורדים, או לפחות לזכור את הסדר הנכון שלהם בעל-פה, או הכי טוב – להיות בעל כשרון פלא כזה לדעת מה הסדר הנכון שלהם רק מתוך שמיעה של הדמיון.
וזה עוד כלום לעומת ללמוד ג'אז. כי הבסיס לג'אז, כידוע, הוא אילתור. וזה מאוד קשה לדעת לאלתר. יש קורסים שלמים שמלמדים את זה, ורק מי שממש מצטיין בהם מצליח לייצר מוזיקה מוצלחת למעליות בבתי-מלון או שירותים בקניון.
אז שכנעתי את עצמי שאני לא צריך ללמוד יותר, כי האילתורים שלי הכי טובים והכי מרגשים גם ככה, לבד בבית עם הגיטרה הנוספת שקניתי. בטח הרבה יותר טובים מאלה של השכן מלמעלה שהיה מאוד חסר מעוף וחד-גוני בצעקות שלו עלי שאפסיק כבר עם זה.
כמוני.
כי המוזיקה היא החלום הלא ממומש שלי. וכמו כל חלום, היא גדולה ואמיתית. ובאמבטיה, לבד, אני לא סתם שר, אלא עולה להופעה החיה שתמיד רציתי, עם נגנים ועשן של אדים ומחיאות כפיים שמרגשות אותי עד דמעות של מים חמימים. ואני יוצא משם כמו כוכב נולד ונערץ, וממהר למחרת בבוקר לקנות לילדה שלי עוד כלי נגינה, וסולח לה גם אם אין לה סבלנות, וגם אם היא סתם מפיקה ממנו רצף של צלילים אקראיים. זה בסדר – נגני ג'אז עשו מזה קריירות נפלאות.
וכשאני מסתכל על הגיטרות שמתגעגעות אלי בפינה, אני עדיין מסרב לתלות אותן על הקיר כדי להרוויח עוד מקום על הרצפה של החדר ההולך ומתמלא בחיים אחרים. הן נשארות שם, כי גם בלי האצבעות שלי הגיטרות כבר מכירות את המנגינה. את מוזיקת האשליה הזו, ששם הן כאילו בהישג יד.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה