הקצב המטורף של האירועים, והטירוף הכללי שלהם, דחק אותי לכתוב שוב טור של סיכום שבועי - והפעם, על הבטחות של בחירות, של סרטונים, ושל שוקולד.
1.
ביום ראשון, במקום ללכת לגן, נסענו אני והילדה לטיול קטן בגליל, כי הבטחתי לה לראות את השלג שירד בסופת סוף השבוע, או לפחות למצוא מספיק שאריות שלו לתמונה עם איש שלג קטן שנבנה יחד.
למזלי, היא עדיין לא יודעת מה זה שלג ואיך הוא נראה, ולכן גושי הקרח הבודדים שמצאנו ביער ביריה לא איכזבו אותה. תחושת נצחון אפפה אותי כשערמנו את מעט השלג, הלבשנו על הערימה הזאת משקפי שמש ומוצץ, ואפילו הספקתי לצלם את המאורע.
ואז נכנסתי לפייסבוק, כדי לפרסם את תמונת הנצחון.
שם חיכתה לי הסערה האמיתית: מסתבר שבזמן שנסענו בהנאה בכבישי הצפון, הרשת געשה בגלל כמה נוסעים שטסו להנאתם ואז התבהמו במטוס בגלל איזה שוקולד, ומישהו הספיק לצלם את המאורע ולפרסם את זה בפייסבוק.
הפרצוף האמיתי של הישראלים נחשף מול עיניה העצומות של הילדה, שנרדמה בינתיים. בהתחלה הפרצוף הבהמי והדוחה של הישראלים הצמאים לשוקולד, אחר-כך הבדיחות הצפויות והמשעממות, ואז כמובן טורי הדעה הרהוטים, האמיצים והמקוריים שהסבירו כמה זה לא יפה, וכמה זה מעיד עלינו כחברה, וכמה התדרדרנו, וכמה אנחנו חוצפנים.
2.
הרי בפייסבוק הכל צפוי והרשות עדיין נתונה. הדעות היו צפויות כמו מים אחרי שוקולד בטיסה, וכמו מים אחרי השלג בצפון. והחברה הישראלית הרי כל-כך מקוטבת ומפולגת, שהיא צמאה למים האלה – לאירוע הזה שמאחד את כולם. סוף סוף אנחנו יכולים להסכים על משהו, ועוד בתקופת בחירות.
כי גם בבחירות האלו הכל צפוי ומשעמם. עוד דעה של בוז'י נגד ביבי, עוד סרטון של בנט נגד יאיר, ולהיפך, וחוזר חלילה. איכשהו, השמאלנים תמיד יהיו נגד הימין, והימניים תמיד יהיו אנטי-שמאלנים, ואיכשהו זה מעניין אותנו לקרוא את כל זה בכל פעם מחדש. כאילו אנחנו יוצאים לטיול חורפי בפעם הראשונה בחיינו. כאילו מעולם לא ראינו איך נראה שלג דאשתקד.
3.
כנראה שהאמת הפוליטית היא איפה שהוא באמצע, אבל זה לא מעניין אף-אחד, אפילו לא מצביעים של מפלגות מרכז. כנראה שיש איזו רדיפה מתוזמרת נגד ביבי, וכנראה שזה גם באשמתו, וכנראה שאנחנו יותר מדי בהמיים, ובו בזמן יותר מדי פוליטיקלי קורקט, ובעיקר – כנראה שאנחנו ממשיכים לקנות הבטחות לא הגיוניות של מפלגות לפני בחירות כאילו אנחנו קשורים היטב לכסאות שלנו במטוס, וכל מה שיש לנו זה השוקולד הזה.
4.
אין לנו זמן למסרים מורכבים. בטח שלא לקרוא מצעים של מפלגות, בהנחה שעדיין יש מצעים, ובהנחה שעדיין יש מפלגות, ולא רק ביבי ובוז'י וכחלון ואח-לון.
פעם, לפני הרבה זמן, כשלא היה פייסבוק וכן היה זמן, לפני שתקופת הבחירות הפכה למאבקים ותקיפות ברמה האישית והרדודה – בוחרים באמת קראו מצעים, כדי שיוכלו להתאכזב אחר-כך באופן ראוי, מעמיק ומנומס, והמפלגות ידעו להבטיח הבטחות אופטימיות ויפות. אמנם רדודות באותה מידה, אבל לפחות בלי להשתמש בסרטונים של צעקות ואיומים, כאילו אנחנו עדר שבוי באמצע איזו טיסה מוזלת לכפר נופש.
השנה, כמו שאנחנו מסתפקים ביום אחד של שלג, נסתפק בקוריוזים קצרים ומצולמים, שמעבירים את המסר בצורה הכי בוטה והכי צפויה. נסתפק במאבקים כוחניים של פוליטקאים זה בזה, שזאת הדרך היחידה שהם מכירים כדי לדרוש מאיתנו את מנעמי השלטון והשוקולד שלהם.
השנה, כנראה, נלך לקלפי להצביע מי זה שמצליח ליצור את סרטוני הצעקות והדאחקות הכי מוצלחים.
5.
בחירות או לא, הבטחות צריך לקיים. אז בסיומו של יום הכיף שלנו, בדיוק כמו שהבטחתי, כיבדתי את הילדה בשוקולד שהגיע לה. וכשהלילה ירד, השלג נמס, והסערה כבר חלפה, הדבר הכי הגיוני שמצאתי היה להיזכר באמת איך היינו מתאכזבים פעם. אז אחרי שהיא הלכה לישון, לקחתי את היוזמה לידיים שלי, ויצרתי את מחולל ההבטחות הריקות הנוסטלגי הפרטי שלי, שיחבר עבורי בכל פעם, באופן אקראי, את המסרים הגדולים, והצפויים ההם. כדי שאוכל לצאת איתו לטיול תמים וילדותי, ולזכור מה באמת חשוב ואמיתי בחיים.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה