אז מסתבר שגם לילדה שלי יש תינוקת. אני יודע שזה נשמע מוזר – בכל זאת היא רק בת 3 – אבל יש לה תינוקת. ככה היא טוענת בעקשנות, ולכן כמו אבא טוב אני נאלץ להאמין לה. מה גם שהיא שמה את התינוקת בעגלה, מכסה אותה יפה, מאכילה אותה, דואגת לה כשהיא חולה או כואב לה, ולא מתייאשת להמשיך ללחוץ לה על הבטן כדי שתצחק או לפחות תגיד "די".
זה התחיל כבר כשאשתי היה בהריון – כמעט אמרתי "אנחנו היינו בהריון", אבל על מי אני עובד? תקראו לי שוביניסט, או פמיניסט, אבל גברים כמוני לא יכולים להיות בהריון. גברים כמוני בקושי יכולים להחזיק בטן של אחרי סטייק ובירה. וגברים כמוני כמובן שלא יכולים להגיד על בובת פלסטיק שהיא התינוקת שלהם.
אז גברים כמוני מחייכים בהבנה בוגרת כשהילדה משחקת בבובות, או אוהבת אותן, או רבה איתן, אבל אחרי שאנחנו מחייכים גם אנחנו הרי כועסים על הרובוט שלנו שלא מצליח לנקות את הרצפה כמו שצריך, מתאהבים בדמויות של משחקי המחשב שלנו, מתעצבנים כשנציגת השירות הוירטואלית לא מבינה אותנו, ובטוחים שיש באמת אישה שקוראים לה בר רפאלי.
לא מזמן הזמין אותי איזה קישור מסקרן באינטרנט לצפות בגולים הגדולים של השנה. באמת גולים נהדרים. הבעיה היא שאף-אחד מהם לא היה ולא נברא. כלומר, היו שם גולים, והיתה התרגשות, וקהל משולהב, וחיבוקים חמים על גבול ההטרדה בין השחקנים, אבל בסופו של דבר היה מדובר באוסף עולמי ממיטב הביצועים של זריזות האצבעות, שהוקלטו מתוך קונסולת משחקים.
כן, אלה היו הגולים הטובים ביותר שכבשו נערים עמוסי סטייקים ובירה ממקום מרבצם על הספה המרוטה שלקחו מסבתא שלהם כשהיא עשתה רמונט. אבל משחקי המחשב האלה כל-כך ריאליסטיים, שאם רק היו שם מכות בין השחקנים על המסך, או שחיתות עסקית של מנהלי הקבוצות, אפשר היה לטעות ולחשוב שמדובר בדבר האמיתי. וזה משמח מאוד, כי זה מראה שהעולם שלנו התפתח מאוד – מאמונה פשטנית באלים שמלווים אותנו, לאמונה שהדמות שיצרה עבורנו הטכנולוגיה היא אמיתית יותר מהם.
או אולי גם מאיתנו.
כי קיצור תולדות ההתפתחות הזאת הוא פשוט: בראשית ברא אלוהים את האדם, ואז האדם החליט שאלוהים מיותר, ואז אלוהים גרם לאדם לברוא כל מיני רובוטים, בובות מין משוכללות, ואת המילה "וירטואלי", ובמהלך דמקה דמיוני ומבריק, הראה לכולנו שאם ככה אז בעצם גם האדם עצמו מיותר.
רק שאנחנו כמובן עדיין מסרבים להאמין בשטויות האלו של החברים הדמיוניים. אנחנו מבוגרים. אין לנו זמן לשחק בבובות. ועכשיו, עם התינוקת, אין לנו גם זמן לשחק כדורגל. אפילו מהספה, בקונסולת משחקים.
בקושי יש לנו זמן לחברים מהפייסבוק, שאמנם מעולם לא ראינו, אבל אנחנו חייבים לשמור איתם על קשר, שלא ייעלבו.
ורק לפעמים, בערב, אחרי שהילדה הלכה לישון עם בובת התינוקת, ולפני שהתינוקת האמיתית מתעוררת ודורשת את תשומת הלב שמגיעה גם לה, מתגנב אלינו איזה חשש קטן, שאולי אי-שם בשנות ה-90 שכחנו להאכיל את הטמגוצ'י שלנו, או את הדגים באקווריום. או את עצמנו.
אבל אנחנו הרי מבוגרים. ואפילו שהצלחנו לשכלל את הדמיון הילדותי שלנו עד כדי כך שאנחנו בטוחים שהוא ראוי רק לטכנולוגיה עילית, עדיין אין לנו זמן לשחק בדאגות מיותרות כאלו ובהתרגשות מדברים שלא קיימים. אנחנו עוד עלולים לגלות שזה מעצבן את האנשים האמיתיים שצריכים את תשומת הלב שלנו. בדיוק כמו שהדמות הדמיונית במחשב הוירטואלי שמנצחת אותי עכשיו בדמקה מעצבנת אותי.
זה התחיל כבר כשאשתי היה בהריון – כמעט אמרתי "אנחנו היינו בהריון", אבל על מי אני עובד? תקראו לי שוביניסט, או פמיניסט, אבל גברים כמוני לא יכולים להיות בהריון. גברים כמוני בקושי יכולים להחזיק בטן של אחרי סטייק ובירה. וגברים כמוני כמובן שלא יכולים להגיד על בובת פלסטיק שהיא התינוקת שלהם.
אז גברים כמוני מחייכים בהבנה בוגרת כשהילדה משחקת בבובות, או אוהבת אותן, או רבה איתן, אבל אחרי שאנחנו מחייכים גם אנחנו הרי כועסים על הרובוט שלנו שלא מצליח לנקות את הרצפה כמו שצריך, מתאהבים בדמויות של משחקי המחשב שלנו, מתעצבנים כשנציגת השירות הוירטואלית לא מבינה אותנו, ובטוחים שיש באמת אישה שקוראים לה בר רפאלי.
לא מזמן הזמין אותי איזה קישור מסקרן באינטרנט לצפות בגולים הגדולים של השנה. באמת גולים נהדרים. הבעיה היא שאף-אחד מהם לא היה ולא נברא. כלומר, היו שם גולים, והיתה התרגשות, וקהל משולהב, וחיבוקים חמים על גבול ההטרדה בין השחקנים, אבל בסופו של דבר היה מדובר באוסף עולמי ממיטב הביצועים של זריזות האצבעות, שהוקלטו מתוך קונסולת משחקים.
כן, אלה היו הגולים הטובים ביותר שכבשו נערים עמוסי סטייקים ובירה ממקום מרבצם על הספה המרוטה שלקחו מסבתא שלהם כשהיא עשתה רמונט. אבל משחקי המחשב האלה כל-כך ריאליסטיים, שאם רק היו שם מכות בין השחקנים על המסך, או שחיתות עסקית של מנהלי הקבוצות, אפשר היה לטעות ולחשוב שמדובר בדבר האמיתי. וזה משמח מאוד, כי זה מראה שהעולם שלנו התפתח מאוד – מאמונה פשטנית באלים שמלווים אותנו, לאמונה שהדמות שיצרה עבורנו הטכנולוגיה היא אמיתית יותר מהם.
או אולי גם מאיתנו.
רק שאנחנו כמובן עדיין מסרבים להאמין בשטויות האלו של החברים הדמיוניים. אנחנו מבוגרים. אין לנו זמן לשחק בבובות. ועכשיו, עם התינוקת, אין לנו גם זמן לשחק כדורגל. אפילו מהספה, בקונסולת משחקים.
בקושי יש לנו זמן לחברים מהפייסבוק, שאמנם מעולם לא ראינו, אבל אנחנו חייבים לשמור איתם על קשר, שלא ייעלבו.
ורק לפעמים, בערב, אחרי שהילדה הלכה לישון עם בובת התינוקת, ולפני שהתינוקת האמיתית מתעוררת ודורשת את תשומת הלב שמגיעה גם לה, מתגנב אלינו איזה חשש קטן, שאולי אי-שם בשנות ה-90 שכחנו להאכיל את הטמגוצ'י שלנו, או את הדגים באקווריום. או את עצמנו.
אבל אנחנו הרי מבוגרים. ואפילו שהצלחנו לשכלל את הדמיון הילדותי שלנו עד כדי כך שאנחנו בטוחים שהוא ראוי רק לטכנולוגיה עילית, עדיין אין לנו זמן לשחק בדאגות מיותרות כאלו ובהתרגשות מדברים שלא קיימים. אנחנו עוד עלולים לגלות שזה מעצבן את האנשים האמיתיים שצריכים את תשומת הלב שלנו. בדיוק כמו שהדמות הדמיונית במחשב הוירטואלי שמנצחת אותי עכשיו בדמקה מעצבנת אותי.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה