כמו בכל שנה, הגיע הטלפון שמזמין אותי חגיגית לחתום על טפסי מאזן הכספים אצל רואה-החשבון, ובאותה הזדמנות לקבל (ובו ברגע למסור לו) את חשבונית-ההכנסה-המוכרת-במס הראשונה לשנה זו – החשבונית על שירותי עריכת המאזן השנתי עצמם.
אוי לא, לא שוב, אמרתי לעצמי. אני הרי כל-כך גרוע בחשבונאות ובמעקב מדוקדק אחרי מספרים, עד שלפעמים אני משוכנע שרואה-החשבון הזה בכלל מרמה אותי, ושכל העניין הזה קורה פעם בחצי שנה ולא פעם בשנה.
אז כמו בכל שנה – או חצי שנה, אני עדיין לא בטוח במאה אחוז – הצצתי בקלסר עב-הכרס שהוגש לי למשמורת של 7 שנים, מעמיד פנים שאני גם מבין מה כתוב אפילו בעמוד הסיכום המרוכז שלו. התחלתי במשימה הקלה יותר: ניסיתי לקחת את המספר שמתאר את ההכנסות, ולחלק אותו ב-12, כי אני זוכר במעומעם ש-12 הוא מספר שטוב לחלק בו. אבל אז תקפו אותי מספרים אחרים, כמו ההוצאות, ההוצאות המוכרות, המס, המס המתואם, הפחת לשנה זו, הפחת הכללי יותר, ואחוז המע"מ המוכר לטובה, שרואה-החשבון דחק בי להוסיף לסכום העמלה שהוא נקב בו קודם, כדי ששאפשר יהיה לנכות אותו בפעם הבאה.
כל עניין הנהלת החשבונות, על חוקיה המסועפים והתת-מסועפים, תמיד היה מסובך עבורי כמו תשבץ הגיון בשפה זרה. וזה לא שאני לא מנסה. כבר שנים אני קורא את כל העיתונים הכלכליים הנכונים, מתעמק בטבלאות ובגרפים המרהיבים, ועדיין, הדבר היחיד שהצלחתי ללמוד הוא שאם אתה לא מבין בזה יעקלו את חייך בגלל חשבונית על שווארמה שלא נכתבה בעמודה הנכונה, אבל אם אתה כן מבין בזה, אתה יכול אפילו להתפרנס רק מהפיצויים על עוגמת הנפש הכרוכה בזה שפירמידת החברות שבשליטתך חייבת מיליארדים לכולם.
נכון, העולם מלא ביזמים חרוצים ובסוחרים ממולחים, אבל עוד יותר מזה בקומבינות חשבונאיות, ובמקלטי מס בארצות אקזוטיות. פעם עוד ניסיתי להתעניין בזה, אבל הגעתי למסקנה שממילא אבזבז שם את כל הרווחים על אטרקציות ובילויים – כי אלו הרי ארצות אקזוטיות – אז החלטתי להתעמק קודם בחוקים המקומיים, ולהסתפק בזה שאם אאסוף מספיק חשבוניות אוכל לקבל הקלה מסויימת בנטל המס, גם אם לפעמים החוקים דורשים סבלנות, כי הנטל מתחשב בי ולא מוכר במלואו בבת אחת. הנה – השנה למשל, ראיתי באחד הסעיפים של המאזן עב-הכרס, שזכיתי בעוד רגל של כיסא משרדי.
הייתי מוותר על כל זה ואומר "אוקיי, אני גרוע בחשבונאות וניהול של מספרים, תנו לי להתרכז בלעשות עסקים" – רק שהבעיה היא שגם בזה אני ממש גרוע. אבל מה שכן הצלחתי להבין, זה שאם אני רוצה להיות מקצוען, אני צריך לעשות מה שהמקצוענים עושים כשהם לא יודעים משהו – לקחת מומחה. אז שכרתי את שירותיו של אותו רואה חשבון נאמן, וזאת כאמור הוצאה מוכרת, אז אני כנראה כבר עושה משהו כמו שצריך.
אה, ופתחתי קובץ אקסל. זאת באמת תוכנה מדהימה. אפשר למלא אותה בכל הסכומים והאחוזים שאני לא מבין מה הם אומרים, להזין בה נוסחאות מסובכות, ולסובב את הכל בכל מיני דרכים כדי לראות את הקסם הזה – איך כל המספרים תמיד מסתכמים מכל כיוון באופן זהה, ולרעתי. וזאת אולי הבעיה שלי, כי אנשים שבאמת מבינים בזה, מצליחים לייצר קסם יותר גדול – לגרום למספרים להשתנות לטובתם, בזמן שאני רק מתרכז בלשפר עוד ועוד את גליון האקסל רק בקטע של הגופנים, הצבעים והקווים שלו.
אז אני כנראה לא אתעשר לעולם מתכנוני מס מתוחכמים. בגיל מסויים אתה הרי מתחיל להבין שיש חלומות שאולי צריך לוותר עליהם, גם אם אתה לא מבין בזה מספיק כדי לדעת באיזה אחוז מדוייק מדובר מתוך כלל החלומות. וזה משהו שלומדים גם להשלים איתו יותר ויותר בכל שנה – או חצי שנה – כשמגיע זמן המאזן. או אפילו זמן המאזן הכספי. בדיוק כמו הוצאה מוכרת לצורכי פחת שמתפרסת על פני שנים.
ועם המחשבה הזאת – שכרגיל היא אולי מרגיעה אבל לחלוטין לא מועילה – בסיומו של אותו בוקר מתיש אצל רואה החשבון, ירדתי עם הקלסר מבניין המשרדים שלו, היישר אל הרחוב הראשי, לנחם את עצמי באיזו מנת שווארמה אקזוטית. המוכר ניגן במיומנות מלאת שומן על כפתורי הקופה הרושמת שלו, שפלטה בצייתנות מדוייקת את גזיר הנייר עם חשבון העסקה.
"חשבונית, אחי?" לא שאל אותי המוכר.
"אין צורך, תודה" לא עניתי.
אוי לא, לא שוב, אמרתי לעצמי. אני הרי כל-כך גרוע בחשבונאות ובמעקב מדוקדק אחרי מספרים, עד שלפעמים אני משוכנע שרואה-החשבון הזה בכלל מרמה אותי, ושכל העניין הזה קורה פעם בחצי שנה ולא פעם בשנה.
אז כמו בכל שנה – או חצי שנה, אני עדיין לא בטוח במאה אחוז – הצצתי בקלסר עב-הכרס שהוגש לי למשמורת של 7 שנים, מעמיד פנים שאני גם מבין מה כתוב אפילו בעמוד הסיכום המרוכז שלו. התחלתי במשימה הקלה יותר: ניסיתי לקחת את המספר שמתאר את ההכנסות, ולחלק אותו ב-12, כי אני זוכר במעומעם ש-12 הוא מספר שטוב לחלק בו. אבל אז תקפו אותי מספרים אחרים, כמו ההוצאות, ההוצאות המוכרות, המס, המס המתואם, הפחת לשנה זו, הפחת הכללי יותר, ואחוז המע"מ המוכר לטובה, שרואה-החשבון דחק בי להוסיף לסכום העמלה שהוא נקב בו קודם, כדי ששאפשר יהיה לנכות אותו בפעם הבאה.
כל עניין הנהלת החשבונות, על חוקיה המסועפים והתת-מסועפים, תמיד היה מסובך עבורי כמו תשבץ הגיון בשפה זרה. וזה לא שאני לא מנסה. כבר שנים אני קורא את כל העיתונים הכלכליים הנכונים, מתעמק בטבלאות ובגרפים המרהיבים, ועדיין, הדבר היחיד שהצלחתי ללמוד הוא שאם אתה לא מבין בזה יעקלו את חייך בגלל חשבונית על שווארמה שלא נכתבה בעמודה הנכונה, אבל אם אתה כן מבין בזה, אתה יכול אפילו להתפרנס רק מהפיצויים על עוגמת הנפש הכרוכה בזה שפירמידת החברות שבשליטתך חייבת מיליארדים לכולם.
נכון, העולם מלא ביזמים חרוצים ובסוחרים ממולחים, אבל עוד יותר מזה בקומבינות חשבונאיות, ובמקלטי מס בארצות אקזוטיות. פעם עוד ניסיתי להתעניין בזה, אבל הגעתי למסקנה שממילא אבזבז שם את כל הרווחים על אטרקציות ובילויים – כי אלו הרי ארצות אקזוטיות – אז החלטתי להתעמק קודם בחוקים המקומיים, ולהסתפק בזה שאם אאסוף מספיק חשבוניות אוכל לקבל הקלה מסויימת בנטל המס, גם אם לפעמים החוקים דורשים סבלנות, כי הנטל מתחשב בי ולא מוכר במלואו בבת אחת. הנה – השנה למשל, ראיתי באחד הסעיפים של המאזן עב-הכרס, שזכיתי בעוד רגל של כיסא משרדי.
הייתי מוותר על כל זה ואומר "אוקיי, אני גרוע בחשבונאות וניהול של מספרים, תנו לי להתרכז בלעשות עסקים" – רק שהבעיה היא שגם בזה אני ממש גרוע. אבל מה שכן הצלחתי להבין, זה שאם אני רוצה להיות מקצוען, אני צריך לעשות מה שהמקצוענים עושים כשהם לא יודעים משהו – לקחת מומחה. אז שכרתי את שירותיו של אותו רואה חשבון נאמן, וזאת כאמור הוצאה מוכרת, אז אני כנראה כבר עושה משהו כמו שצריך.
אה, ופתחתי קובץ אקסל. זאת באמת תוכנה מדהימה. אפשר למלא אותה בכל הסכומים והאחוזים שאני לא מבין מה הם אומרים, להזין בה נוסחאות מסובכות, ולסובב את הכל בכל מיני דרכים כדי לראות את הקסם הזה – איך כל המספרים תמיד מסתכמים מכל כיוון באופן זהה, ולרעתי. וזאת אולי הבעיה שלי, כי אנשים שבאמת מבינים בזה, מצליחים לייצר קסם יותר גדול – לגרום למספרים להשתנות לטובתם, בזמן שאני רק מתרכז בלשפר עוד ועוד את גליון האקסל רק בקטע של הגופנים, הצבעים והקווים שלו.
אז אני כנראה לא אתעשר לעולם מתכנוני מס מתוחכמים. בגיל מסויים אתה הרי מתחיל להבין שיש חלומות שאולי צריך לוותר עליהם, גם אם אתה לא מבין בזה מספיק כדי לדעת באיזה אחוז מדוייק מדובר מתוך כלל החלומות. וזה משהו שלומדים גם להשלים איתו יותר ויותר בכל שנה – או חצי שנה – כשמגיע זמן המאזן. או אפילו זמן המאזן הכספי. בדיוק כמו הוצאה מוכרת לצורכי פחת שמתפרסת על פני שנים.
ועם המחשבה הזאת – שכרגיל היא אולי מרגיעה אבל לחלוטין לא מועילה – בסיומו של אותו בוקר מתיש אצל רואה החשבון, ירדתי עם הקלסר מבניין המשרדים שלו, היישר אל הרחוב הראשי, לנחם את עצמי באיזו מנת שווארמה אקזוטית. המוכר ניגן במיומנות מלאת שומן על כפתורי הקופה הרושמת שלו, שפלטה בצייתנות מדוייקת את גזיר הנייר עם חשבון העסקה.
"חשבונית, אחי?" לא שאל אותי המוכר.
"אין צורך, תודה" לא עניתי.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה