כמו כל דבר טוב, גם החגים הסתיימו. כולם חזרו לשיגרה ולעבודה. אבל יש מי שעבורו דווקא החגים הם תקופה הכי אינטנסיבית. רק עכשיו הוא יכול קצת לנוח, ולהתפנות כדי לספר קצת על שגרת החגים שלו.
הוא "הברומטר הלאומי", אבל הוא ממעט להתראיין ולספר על עצמו. "אני מתרכז בעשייה. תמיד הייתי כזה", פותח מוספחג את הפגישה בהצטנעות אופיינית, כמעט בהתנצלות. "אני לא אוהב לדבר על עצמי. זה תמיד נשמע לי בדיעבד נורא טרחני, כאילו אני מנסה למכור את עצמי. וזאת הרי המלכודת הכי גדולה של כל יוצר".
והוא יודע על מה הוא מדבר.
כבר עשרות שנים הוא מטפח קריירה מפוארת שיש בה תמהיל מדוייק להפליא. עממי וממלכתי, אישי ולאומי. נחבא אל הכלים, אבל מקפיד על כל פרט. מראה מדוייקת של החברה, ואולי גם של הדרך שבה אנחנו התבגרנו ביחד איתו בשנים האלו.
אחרי כל-כך הרבה שנים, לא מתחילים להרגיש תחושת מיצוי?
"ברגע שארגיש שמיציתי את עצמי, אפרוש", הוא מכריז, וקצת מפתיע אותי. "אבל להיפך – יש עוד כל-כך הרבה סיפורים שלא סופרו, כל-כך הרבה טוב שצריך לשתף בארץ הזאת. ובכל שנה התחושה הזאת אפילו רק מתגברת. אם כבר, אני מרגיש שאני לא מספיק את כל מה שרציתי. אולי צריך להמציא עוד חגים", הוא צוחק.
אם יהיו עוד חגים, אני רק מבקש שתספר יותר על טיולים ופחות על מתכונים ובישולים...
הוא מחייך בהבנה. "אתה יודע מה אומרים... עם ישראל תמיד התאפיין בניגודים כאלה. ספרא וסייפא, תורה ועבודה, חול וקודש, תבונה ורגישות. ככה הגענו לכל מה שאנחנו היום. העיקר שיש פרנסה לכולם".
אנחנו נפגשים בחנות הדגים השכונתית. כותרות הבוקר – כמו השמש הסתווית – כבר הספיקו להתקרר מעט, אבל הקפה השחור והחיוך האופייני והנצחי של מוספחג עדיין חמים ונעימים. תנועת הקונים בחנות דלילה, מה שהופך את המפגש בינינו לאינטימי ושקט באופן שבטח קצת מוזר לו.
מדברים הרבה על הדעיכה של עיתונות הדפוס. אתה מרגיש שזאת תקופה של משבר?
"עדיין יש מקום לאיכות, ואנשים יודעים להעריך סיפור מעניין. אני מאמין בקהל, במפגש המרגש הזה. אבל אסור לקפוא על השמרים, זה נכון. אני תמיד מחפש עוד דרכים לפגוש את הקהל. אז אי אפשר להתעלם מהעולם החדש הזה של האינטרנט והאפליקציות – בסופו של דבר זה גם עוזר לי להגיע לסיפורים מכל העולם – אבל צריך גם לדעת לא לרדוף אחרי אופנות וטרנדים".
מישהו ניגש להגיד שלום, או להביע הערכה. להגיד שהוא נהנה לקרוא אותו. "מה הכי אהבת?", מתעניין מוספחג, והמעריץ האלמוני מתחמק מתשובה. אולי הוא ממהר, החגים הרי הסתיימו וכולם חזרו לשגרת העבודה.
"אני אף-פעם לא מתנשא", אומר לי מוספחג. "אסור לי. אני מנסה תמיד להיות קשוב לכולם, להתחבר. לזכור שרק בזכות הקהל הגעתי לאן שהגעתי. אם יש משהו שלמדתי מהקריירה שלי, זה שהחיים הם כמו גלגל. הכל הרי יכול להתהפך".
אולי זאת הסיבה שהוא נזהר לא להרגיז אף-אחד. ולא חסרות הרי מחלוקות שיכולות לצוץ מכל סיפור שלו. שמאל וימין, דתיים וחילוניים, הפער העדתי. "יש הרבה בתחום שלי שמנסים לצבור פופולריות דרך הדגשת הרע והשלילי", הוא מותח ביקורת מרומזת. "אני מעדיף להיות זה שמאחד, שמתעלה מעל לשנאה והרוע", הוא מוסיף, ועושה את זה, כרגיל, באותה דרך כנה וחיננית שאנחנו מכירים.
השנה האחרונה באמת לא היתה קלה. מלחמה, יוקר המחיה שכולם מדברים עליו. אני מניח שזה משפיע גם עליך.
"כמובן. אבל אתה יודע – הדרך הנכונה להתמודד עם משברים היא לראות בהם אתגר והזדמנות. צריך לזכור שהיו לנו כבר תקופות קשות, ושרדנו משברים. בסופו של דבר, אנחנו יוצאים נשכרים אם אנחנו יודעים ללמוד ולהתפתח, ולראות בכל דבר את הסיפור המעניין שאפשר לספר. אירועים קשים יוצרים טרגדיות, אבל גם סיפורי גבורה אנושיים, וזה מה שתמיד החזיק אותי. הרי אנשים תמיד מחפשים את הנחמה, את הסיפור האנושי היפה והפשוט, את האמן שיודע לשמח ולעודד את כולם, או אפילו מתכון לקינוח טעים או רשימת אנקדוטות פוקחת עיניים".
כלומר אתה מרגיש שיש לך גם תפקיד, נקרא לזה "ממלכתי".
הוא מחייך את החיוך שהפך לסמל המסחרי שלו. "זה מחמיא לי מאוד אם רואים את הדברים ככה. אבל כן, אני רואה בזה גם סוג של שליחות, למרות שתמיד יהיו כאלה שיגידו שהתמסחרתי יותר מדי, שזאת רק קריירה, אגו או סתם עבודה".
אתה נתקל באמת גם בתגובות ציניות, או סתם לא אוהדות?
"תמיד היו ותמיד יהיו. אבל צריך לדעת לקבל גם את זה באהבה. מכל דבר אפשר ללמוד. אבל זה לא מעניין אותי, כי אני רואה שלמרות זעקות השבר, את הקהל זה לא מעניין – כל הטענות והביקורות. הם פשוט נהנים לפגוש אותי, וגם אני נהנה כשזה קורה בכל פעם".
כך או כך, אי-אפשר שלא להעריך את ההתמדה והנחישות שלו. נראה שמוספחג תמיד מצליח להמציא את עצמו מחדש, ולהמשיך להיות מדורת השבט של החגים.
זה הופך יותר קשה עם השנים? אתה מרגיש עייפות?
"אני מרגיש עייפות רק כשאני לא עסוק בעשייה", הוא מכריז. "תמיד צריך לחדש ולעניין. להישאר רלוונטי גם כשהזמנים משתנים, ולהיות קשוב. אבל בסופו של דבר אנשים יאהבו אותך רק אם אתה נאמן לעצמך, לאמת שלך. ואת זה אי אפשר לקחת ממני. כל סיפור שלי – גם אם הוא רק עוסק במתנות או עוגות – מנסה קודם כל לגעת באנשים, לרגש. ואני תמיד שואל את עצמי אם זה מרגש גם אותי. אם אני מרוויח מזה משהו. זה המבחן".
ובכל זאת, אתה שומע את הביקורות שאתה אולי קצת חוזר על עצמך, קצת ממחזר...
"לפעמים זה בסדר גם לחזור לדברים המוכרים והמרגיעים. או לתת זווית נוספת, אחרי שהתחברתי עם שותפים חדשים לעשייה. ואני יודע שהצלחתי כשאני מקבל את האהבה מהקהל, וזה קורה דווקא במקומות הקטנים, הפשוטים. כאן ברחוב, בשיחות סלון של אנשים בחג או בשבת. זה ממלא אותי רק בתשוקה להמשיך להיות יצירתי".
אז עכשיו, כשנרגענו והגענו אל "אחרי החגים", תסכים לספר לי משהו מהתוכניות לעתיד?
הוא מחייך חיוך מסתורי. "בוא נחכה בסבלנות לחגים הבאים. אין מה לעשות – אני עדיין אהיה כאן איתכם, אז אני מבטיח שיהיה, כמו תמיד, מעניין. וגם טעים".
הוא "הברומטר הלאומי", אבל הוא ממעט להתראיין ולספר על עצמו. "אני מתרכז בעשייה. תמיד הייתי כזה", פותח מוספחג את הפגישה בהצטנעות אופיינית, כמעט בהתנצלות. "אני לא אוהב לדבר על עצמי. זה תמיד נשמע לי בדיעבד נורא טרחני, כאילו אני מנסה למכור את עצמי. וזאת הרי המלכודת הכי גדולה של כל יוצר".
והוא יודע על מה הוא מדבר.
כבר עשרות שנים הוא מטפח קריירה מפוארת שיש בה תמהיל מדוייק להפליא. עממי וממלכתי, אישי ולאומי. נחבא אל הכלים, אבל מקפיד על כל פרט. מראה מדוייקת של החברה, ואולי גם של הדרך שבה אנחנו התבגרנו ביחד איתו בשנים האלו.
אחרי כל-כך הרבה שנים, לא מתחילים להרגיש תחושת מיצוי?
"ברגע שארגיש שמיציתי את עצמי, אפרוש", הוא מכריז, וקצת מפתיע אותי. "אבל להיפך – יש עוד כל-כך הרבה סיפורים שלא סופרו, כל-כך הרבה טוב שצריך לשתף בארץ הזאת. ובכל שנה התחושה הזאת אפילו רק מתגברת. אם כבר, אני מרגיש שאני לא מספיק את כל מה שרציתי. אולי צריך להמציא עוד חגים", הוא צוחק.
אם יהיו עוד חגים, אני רק מבקש שתספר יותר על טיולים ופחות על מתכונים ובישולים...
הוא מחייך בהבנה. "אתה יודע מה אומרים... עם ישראל תמיד התאפיין בניגודים כאלה. ספרא וסייפא, תורה ועבודה, חול וקודש, תבונה ורגישות. ככה הגענו לכל מה שאנחנו היום. העיקר שיש פרנסה לכולם".
מדברים הרבה על הדעיכה של עיתונות הדפוס. אתה מרגיש שזאת תקופה של משבר?
"עדיין יש מקום לאיכות, ואנשים יודעים להעריך סיפור מעניין. אני מאמין בקהל, במפגש המרגש הזה. אבל אסור לקפוא על השמרים, זה נכון. אני תמיד מחפש עוד דרכים לפגוש את הקהל. אז אי אפשר להתעלם מהעולם החדש הזה של האינטרנט והאפליקציות – בסופו של דבר זה גם עוזר לי להגיע לסיפורים מכל העולם – אבל צריך גם לדעת לא לרדוף אחרי אופנות וטרנדים".
מישהו ניגש להגיד שלום, או להביע הערכה. להגיד שהוא נהנה לקרוא אותו. "מה הכי אהבת?", מתעניין מוספחג, והמעריץ האלמוני מתחמק מתשובה. אולי הוא ממהר, החגים הרי הסתיימו וכולם חזרו לשגרת העבודה.
"אני אף-פעם לא מתנשא", אומר לי מוספחג. "אסור לי. אני מנסה תמיד להיות קשוב לכולם, להתחבר. לזכור שרק בזכות הקהל הגעתי לאן שהגעתי. אם יש משהו שלמדתי מהקריירה שלי, זה שהחיים הם כמו גלגל. הכל הרי יכול להתהפך".
אולי זאת הסיבה שהוא נזהר לא להרגיז אף-אחד. ולא חסרות הרי מחלוקות שיכולות לצוץ מכל סיפור שלו. שמאל וימין, דתיים וחילוניים, הפער העדתי. "יש הרבה בתחום שלי שמנסים לצבור פופולריות דרך הדגשת הרע והשלילי", הוא מותח ביקורת מרומזת. "אני מעדיף להיות זה שמאחד, שמתעלה מעל לשנאה והרוע", הוא מוסיף, ועושה את זה, כרגיל, באותה דרך כנה וחיננית שאנחנו מכירים.
השנה האחרונה באמת לא היתה קלה. מלחמה, יוקר המחיה שכולם מדברים עליו. אני מניח שזה משפיע גם עליך.
"כמובן. אבל אתה יודע – הדרך הנכונה להתמודד עם משברים היא לראות בהם אתגר והזדמנות. צריך לזכור שהיו לנו כבר תקופות קשות, ושרדנו משברים. בסופו של דבר, אנחנו יוצאים נשכרים אם אנחנו יודעים ללמוד ולהתפתח, ולראות בכל דבר את הסיפור המעניין שאפשר לספר. אירועים קשים יוצרים טרגדיות, אבל גם סיפורי גבורה אנושיים, וזה מה שתמיד החזיק אותי. הרי אנשים תמיד מחפשים את הנחמה, את הסיפור האנושי היפה והפשוט, את האמן שיודע לשמח ולעודד את כולם, או אפילו מתכון לקינוח טעים או רשימת אנקדוטות פוקחת עיניים".
כלומר אתה מרגיש שיש לך גם תפקיד, נקרא לזה "ממלכתי".
הוא מחייך את החיוך שהפך לסמל המסחרי שלו. "זה מחמיא לי מאוד אם רואים את הדברים ככה. אבל כן, אני רואה בזה גם סוג של שליחות, למרות שתמיד יהיו כאלה שיגידו שהתמסחרתי יותר מדי, שזאת רק קריירה, אגו או סתם עבודה".
אתה נתקל באמת גם בתגובות ציניות, או סתם לא אוהדות?
"תמיד היו ותמיד יהיו. אבל צריך לדעת לקבל גם את זה באהבה. מכל דבר אפשר ללמוד. אבל זה לא מעניין אותי, כי אני רואה שלמרות זעקות השבר, את הקהל זה לא מעניין – כל הטענות והביקורות. הם פשוט נהנים לפגוש אותי, וגם אני נהנה כשזה קורה בכל פעם".
כך או כך, אי-אפשר שלא להעריך את ההתמדה והנחישות שלו. נראה שמוספחג תמיד מצליח להמציא את עצמו מחדש, ולהמשיך להיות מדורת השבט של החגים.
זה הופך יותר קשה עם השנים? אתה מרגיש עייפות?
"אני מרגיש עייפות רק כשאני לא עסוק בעשייה", הוא מכריז. "תמיד צריך לחדש ולעניין. להישאר רלוונטי גם כשהזמנים משתנים, ולהיות קשוב. אבל בסופו של דבר אנשים יאהבו אותך רק אם אתה נאמן לעצמך, לאמת שלך. ואת זה אי אפשר לקחת ממני. כל סיפור שלי – גם אם הוא רק עוסק במתנות או עוגות – מנסה קודם כל לגעת באנשים, לרגש. ואני תמיד שואל את עצמי אם זה מרגש גם אותי. אם אני מרוויח מזה משהו. זה המבחן".
ובכל זאת, אתה שומע את הביקורות שאתה אולי קצת חוזר על עצמך, קצת ממחזר...
"לפעמים זה בסדר גם לחזור לדברים המוכרים והמרגיעים. או לתת זווית נוספת, אחרי שהתחברתי עם שותפים חדשים לעשייה. ואני יודע שהצלחתי כשאני מקבל את האהבה מהקהל, וזה קורה דווקא במקומות הקטנים, הפשוטים. כאן ברחוב, בשיחות סלון של אנשים בחג או בשבת. זה ממלא אותי רק בתשוקה להמשיך להיות יצירתי".
אז עכשיו, כשנרגענו והגענו אל "אחרי החגים", תסכים לספר לי משהו מהתוכניות לעתיד?
הוא מחייך חיוך מסתורי. "בוא נחכה בסבלנות לחגים הבאים. אין מה לעשות – אני עדיין אהיה כאן איתכם, אז אני מבטיח שיהיה, כמו תמיד, מעניין. וגם טעים".
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה