השבוע, בין תינוקת חולה לעבודה בריאה, העזתי להתלונן באוזני חבר על כך שאין לי זמן. בתגובה הוא צחק. גם כי בכל זאת מצאתי זמן לספר לו את זה, וגם כי זה תמיד מצחיק לראות אדם שמדבר עם חברים דמיוניים. ואז הוא סיפור לי את הסיפור הידוע על אותו פרופסור – או מאמן-אישי, כי התואר "פרופסור" כבר לא עושה רושם על אנשים – שהוזמן לתת הרצאה על ניהול זמן.
למי שעדיין לא מכיר – הסיפור, בקצרה, הוא זה: המרצה ההוא הניח על השולחן מיכל זכוכית גדול, שם בתוכו לאט לאט 12 אבנים גדולות, ושאל את הקהל האם המיכל מלא. הם כמובן אמרו "כן", כי אחרת הסיפור לא שווה כלום, והוא בתגובה המשיך והוסיף למיכל אבנים קטנות מאוד, שעברו בין האבנים הגדולות. עכשיו באמת כולם היום בטוחים שהמיכל מלא, אבל הפורפסור המתוחכם (כלומר, המאמן הכריזמטי) שפך לתוך המיכל חול. ואז, כשנראה היה שבאמת אין עוד מקום לכלום, גם הצליח לשפוך לתוכו כמות נכבדה של מים.
והלקח? ברור: למלא את הזמן שלכם קודם כל "באבנים הגדולות" – בדברים החשובים – ורק אז בדברים האחרים. ובסוף כמובן – לא לשכוח להבין שבזבזתם עוד כמה דקות יקרות מהחיים על משל שנשמע יפה ובעצם לא עוזר לכם בכלום.
אז נכון, יש לי רק ילדה אחת, ורק אישה אחת, ואני עובד בשעות נוחות, וכולם בריאים והכל בסדר. אבל איכשהו אני מספיק מוכשר כדי להצליח לגרום לזמן הפנוי לחמוק מבין האצבעות שלי. ובסוף היום, כשמגיע הזמן ללכת לישון, אני מתעורר בבהלה, מסתכל על דף המשימות שלי, ורואה שאי אפשר למחוק שום דבר. וזה לא כי לא עשיתי כלום, אלא בעיקר בגלל כל הדברים שנדחפו בתור בלי להירשם בכלל.
לכן מצחיק אותי כשאותו חבר דמיוני מצטט לי את אותו גורו ניהול לא דמיוני, שאומר שצריך לעשות קודם כל את הדברים החשובים. כי הבעיה העיקרית היא להבין מהם הדברים החשובים. כן, ברור: לעבוד, לישון, לאכול מדי-פעם, אבל מה הלאה? הטרגדיה היא שההתלבטויות האלו עד שמחליטים מה חשוב לעשות, לוקחות המון זמן. ואם זה לא מספיק, אז מאוד מרגיז גם לגלות שאתה מוקף באנשים שיודעים להחליט מהר, אפילו אם לפעמים ההחלטות שלהם נראות שגויות לחלוטין.
זאת ללא ספק הבעיה הכי גדולה של החיים המודרניים. נראה לי שככל שהזמן מתקדם, כך יש פחות ממנו. ואני לא מתכוון למובן הבנאלי של המסע אל תום החיים, אלא לזה שפעם, בגלגולים הקודמים שלי, היה רק ערוץ אחד, החיים באופן כללי היו איטיים ופשוטים יותר, והיה יותר פנאי לאסוף בולים או אפילו לראות סרט של יותר מדקה בלי להתעצבן ולהקפיץ אותו בכל שניה עשר שניות קדימה.
דווקא בגלל שאנחנו מופצצים במידע זמין, מעניין ומגניב – ספרים, עיתונים, תמונות של אוכל – פתאום קשה לנו להחליט מה לעשות קודם, והתוצאה היא שאנחנו מנסים לעשות הכל ביחד, או לפחות קצת מכל דבר, ואז ממהרים מדי לדבר הבא.
ואני דווקא תמיד חשבתי שאני יודע לנהל את הזמן שלי בצורה מרשימה. מאז ומעולם הקפדתי להציב שעון בכל חדר בבית, ובמקביל אימנתי את עצמי – בהצלחה די מרשימה – ביכולת להעריך מה השעה בדיוק, גם כשאני קם לתינוקת בוכה בלילה, וגם כשאני נהנה והזמן שלי מתכווץ. אבל מסתבר שכל האימון הזה היה בעצם בזבוז זמן. מה שהייתי צריך, ועכשיו אולי כבר מאוחר מדי, זה לדעת להנות ממה שאני עושה בכל רגע נתון, במקום להרוס את זה עם המחשבה על מה הדבר הבא שאני צריך לעשות.
בעולם אידאלי, היה לכל זמן ועת לכל חפץ. אבל בעולם שלי כבר מאוחר וחשוך בחוץ, והדם בוער ודוחק לי בעורקים כי עדיין נשארו לי המון כפתורים שתכננתי ללחוץ עליהם, ואני גם מרגיש קצת מחוייב כי יש לי בערך עוד 80% סוללה. אז כמו בכל יום, גם היום אני מבטיח לעצמי שממחר אני מפסיק לדחות משימות למחר, ועושה הכל בדיוק בזמן, כדי שישאר לי קצת פנאי לעשות גם דברים אחרים. ממחר. אני מבטיח.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה