באחד הפורימים, איפה-שהוא בתקופת בית-הספר היסודי, החלטתי להתחפש לכוכב-רוק. איפרתי קצת את הפנים, לבשתי ז'קט מעור, וגולת הכותרת של התחפושת היתה דגם מרהיב של גיטרה חשמלית, בגודל טבעי, שבניתי ביחד עם אבא שלי. כלומר, הוא באמת בנה, ואני סתם ישבתי והפרעתי לו עם הערות בונות.
המדקדקים בסגנונות המוסיקליים (טיפוסים מהסוג שאף-פעם לא אצליח להבין עד הסוף), יאמרו אולי שהייתי יותר "זמר פאנק", או "מטאל", או תת-ז'אנר אחר. אבל זה לא באמת חשוב. החזקתי את הגיטרה שלי צמודה לבטן, דמיינתי ממנה צלילים שחותכים באוויר, וגם כשזה כבר הפך קצת מסורבל, וכשהגשם המסורתי של פורים איים להטביע את הצביעה הססגונית שלה ולהמיס את ציפוי הקרטון, הייתי כוכב-הרוק שרציתי להיות, ופאק-יהההה!
מאז עבר הרבה זמן, ואני הקפדתי לחפש את עצמי בכל שנה מחדש, ולנסות להפוך את עצמי לכל-מיני דברים מעניינים, שאף אחד לא יכול להגיד שאני באמת אחד מהם. אז אני אמנם כבר לא כוכב-רוק, אבל היום לפחות יש לי כבר גיטרה חשמלית אמיתית. מדי פעם אני אפילו מנקה ממנה את האבק.
כי כל אחד מאיתנו רוצה להיות קצת "טיפוס". מישהו שאומרים עליו "הוא מקורי, אמיתי, ולא מתבייש להחצין את מה שהוא באמת". הבעיה היא שאנחנו מעזים לחבוש את כובע הקובוי רק יום אחד בשנה, וגם אז מסתכלים מסביב לראות שאף-אחד מוכר לא קולט אותנו. ומה שאנחנו לא תמיד מבינים, זה שבעצם בכל שאר השנה אנחנו מתחפשים: אנחנו מכסים את חוסר הבטחון שלנו בחליפות של אנשי עסקים, שמים מסיכה עצובה כשאנחנו רוצים שלא יאמינו ל"הכל בסדר" שאנחנו אומרים, ובעיקר – מסווים את הקנאה שלנו באותו "טיפוס מוזר" מהשכונה, על-ידי משפטים כמו "הנה ההוא עם התסרוקת האידיוטית".
הבעיה היא שאף אחד לא חילק לנו הוראות לחיים, ואף אחד לא חילק גם את התפקידים בהצגה הזאת. להתלבט איזו תחפושת לבחור לפורים זה עוד החלק הקל – יש חנויות, קטלוגים ומבצעים של 1+1 באשראי – אבל לבחור איזה טיפוס להיות, זאת כבר משימה שלפעמים חיים שלמים לא מספיקים לה. אף אחד לא הסביר לי איך להזיז את הראש כמו כוכב-רוק, איך לצעוק על הטלויזיה כשאני רואה משחק כדורגל, או איך ללחוש כמו עשן כשאני מציע נישואין. את הכל בעצם העתקתי מאחרים, שהעתיקו גם הם מאחרים, ויש סיכוי סביר שגם קצת פישלתי כשהתבלבלתי בערב הגורלי ההוא בין הרומנטיקה לטריבונה.
כי צריך להודות, אנחנו כל הזמן בונים את הטיפוס שלנו מחיקוי והרכבה של דמויות ומודלים, ורוב הזמן רוצים להיות משהו שאנחנו רואים אצל מישהו אחר. זאת בעצם הסיבה שאנחנו הולכים לקולנוע. שם הרי יש מבחר בלתי-נגמר של טיפוסים – אפילו יותר מאשר בבית-קפה ממוצע בתל-אביב: יש בקולנוע גיבורי-על אמיצים, מאהבים עם מילים מדוייקות וכובשות, ואת ברוס וויליס לובש גופיה ומציל את העולם. אבל הקולנוע הוא בריחה, ולא בחירה. שם אנחנו משלמים כסף כדי לראות מישהו שילך מכות במקומנו, שיעשה את הטעויות והבושות בשבילנו, או סתם יגשים את החלום שלנו – למשל לקבל מיליונים כדי לגעת בציצים של האישה הכי יפה בעולם.
ונדמה לנו ששחקנים יכולים להיות מה שהם רוצים, שזה בעצם מה שאנחנו הכי היינו רוצים. אבל שחקן זה מקצוע קצת כפוי טובה: להיות שחקן טוב, אומר שיאמינו לאשליה שלך, כלומר בעצם שאף אחד לא יבין שאתה עושה בכלל משהו מיוחד. ולהיות שחקן תיאטרון טוב זה בכלל כפוי טובה, כי בנוסף לכל אתה גם עושה את כל זה מול אנשים שמדברים בטלפון, ומקבל על זה גרושים.
וכשנדלקים שוב האורות, נראה לי שה"טיפוסים" האמיתיים, אלה שהתמכרו לפוזה של עצמם, הם קצת יותר מאושרים. נכון שהם גם מגוחכים ומעצבנים עם התסרוקת הזאת שלהם, אבל זה בעיקר בגללנו, לא בגללם. אנחנו אלה שמשחקים בלהיות מבוגרים, אבל שרים בעצב "מדוע לא כל יום פורים". אנחנו אלה שבונים גיטרות מקרטון ומחביאים את הכובע בשקית שמותר לנו להוציא מהארון רק פעם בשנה, ואנחנו אלה שכל הזמן מייעצים לאחרים לא לשמוע לעצות, ולהיות מה שהם באמת.
אבל כל זה כמובן לא נוגע אלי. אני כבר מצאתי את הייעוד שלי בחיים. אני קובוי! פאק-יהההה!
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה