לא נעים להודות, אבל אני מאלה שלא נעים להם.
לא נעים לי לשמוח כשאחרים עצובים, לא נעים להתרברב כשלאחרים קשה. לא נעים לי לעקוף בהליכה מהירה איזו אישה מבוגרת שהולכת ברחוב, או לפלס את הדרך עם הרכב בדרך לים, בין המתפללים שחוזרים מבית-הכנסת הסמוך.
וזה לא נהיה קל יותר באביב, עם כל ימי הפרחים שלנו. לא נעים עם כל המוות הזה, או החיים האחרים שמסביב, לדחוף לכולם מול העיניים דווקא את האור שלך, משל היית מדליק על רקע דגל הלאום איזה מנגל לתפארת מדינת המרפסות, מטר מאפם של השכנים.
אני מקנא לפעמים באנשים שלא אכפת להם. אנשים שלא יודעים להרגיש לא נעים. אלה שצועקים, שמתריסים, שמדלגים בצעד-קל, דרך האחרים. הכל קל ופשוט וברור להם. העולם הוא שחור, והם הלבנים. ואלה שלא נעים להם, כמוני, זזים קצת לצד, כדי לא להפריע להם ולעצמם.
לא נעים לפעמים להיות אדם כזה, במדינה כזאת שכל קיומה מבוסס על זה שאסור לוותר. אבל הלא נעים הוא תמיד פשרה. הוא פשרה בין להתבייש לבין להתנצל. כי לא נעים זאת הרגשה, והשאר – מעשים שנועדו רק להסוות אותה. הם המכבסה של ההתנהגות הרעה. הם הרשיון להתנהג ככה שוב.
אז באביב אני רק זז קצת לצד, ושותק, וכבר לא הולך לבתי-קברות כי נשארתי חי, ולא נעים לי.
ישבתי בבית-קפה והתחלתי לכתוב את המחשבות האלו, ואז עצרתי, כי התישב לידי איש נחמד, והתחלנו לשוחח. הוא עבר ניתוח מעקפים, והוא מתעקש לחיות ולהנות, אז דחיתי את הסיגריה. למרות שזה אזור עישון. לא נעים.
וכשהוא הלך כולם הביטו בי במבט לא נעים של "איך הוא חפר לך", ולא העלו על דעתם שאפשר גם להקשיב לסיפורים של אחרים. אפשר אפילו להזדהות וללמוד מהם. למשל על מה שעלול לקרות לך אם תיקח דברים יותר מדי ללב, או אפילו סתם תאריך ימים.
הרי יש לו שני צדדים, ללא נעים הזה, וטבעו להפוך לאיזו תחרות של הצדקות. כי למה שרק לי יהיה לא נעים? ובכלל, מותר לי. אני שומר מסורת, אני לא מנפנף באכילת הבשר שלי, אני מאזין בסבלנות לסיפורים של זרים. ומותר לי לחיות. כי גם אני הרי ניצלתי ממוות.
וביום הזכרון, לא נעים להודות, אני חושב לפעמים על עצמי, ולא על אחרים. אני חושב על זה שהמרחק בין מי שנהרג בתקרית בעזה לביני היה בערך מטר. אני חושב על זה שהמרחק בין מי שנהרג במלחמה לבין אבא שלי היה אפילו קטן מזה. ואני חושב על מה היה קורה אילו, על איך כמעט הייתי שכול או שוכל, ואז אני נזכר בכל מה שאני יכול לספר למישהו זר שקרה מאז, בלי "אילו", ורואה את החיים שהייתי יכול להפסיד. וזה לא נעים. כי בצד השני עומדים האחרים.
ואז, בצד השני של היום, מגיע חג העצמאות. וכמו בכל שנה, קצת לא נעים להתחיל לחגוג במעבר חד כזה. אבל הרי כל הציונות היא סוג של "לא נעים". לא נעים להפריח מיתוסים, לא נעים להניף דגל לאומי, לא נעים מהגויים, לא נעים מהערבים, לא נעים מהברלינאים.
ולא נעים לעסוק בעבר, בשורשים, במה קרה ומה היה קורה אילו.
אבל יותר לא נעים להפוך את זה לבושה או התנצלות. כי גם אם לא נעים לחיות עם כל המוות של האביב, הרבה פחות נעים לחיות כשהרגשת האי-נעימות הורגת כל דבר אחר שאפשר להרגיש. הרבה פחות נעים לחיות בלי גאווה, בלי מיתוסים, בלי דגל לאומי. עם האשליה שאפשר להתחייב על העתיד בלי שום מחויבות לעבר.
כי עצמאות אמיתית מתבססת על חיבור תמידי לזכרון של כמה לא נעים להתבייש ולהתנצל.
לא נעים לי לשמוח כשאחרים עצובים, לא נעים להתרברב כשלאחרים קשה. לא נעים לי לעקוף בהליכה מהירה איזו אישה מבוגרת שהולכת ברחוב, או לפלס את הדרך עם הרכב בדרך לים, בין המתפללים שחוזרים מבית-הכנסת הסמוך.
וזה לא נהיה קל יותר באביב, עם כל ימי הפרחים שלנו. לא נעים עם כל המוות הזה, או החיים האחרים שמסביב, לדחוף לכולם מול העיניים דווקא את האור שלך, משל היית מדליק על רקע דגל הלאום איזה מנגל לתפארת מדינת המרפסות, מטר מאפם של השכנים.
אני מקנא לפעמים באנשים שלא אכפת להם. אנשים שלא יודעים להרגיש לא נעים. אלה שצועקים, שמתריסים, שמדלגים בצעד-קל, דרך האחרים. הכל קל ופשוט וברור להם. העולם הוא שחור, והם הלבנים. ואלה שלא נעים להם, כמוני, זזים קצת לצד, כדי לא להפריע להם ולעצמם.
לא נעים לפעמים להיות אדם כזה, במדינה כזאת שכל קיומה מבוסס על זה שאסור לוותר. אבל הלא נעים הוא תמיד פשרה. הוא פשרה בין להתבייש לבין להתנצל. כי לא נעים זאת הרגשה, והשאר – מעשים שנועדו רק להסוות אותה. הם המכבסה של ההתנהגות הרעה. הם הרשיון להתנהג ככה שוב.
אז באביב אני רק זז קצת לצד, ושותק, וכבר לא הולך לבתי-קברות כי נשארתי חי, ולא נעים לי.
ישבתי בבית-קפה והתחלתי לכתוב את המחשבות האלו, ואז עצרתי, כי התישב לידי איש נחמד, והתחלנו לשוחח. הוא עבר ניתוח מעקפים, והוא מתעקש לחיות ולהנות, אז דחיתי את הסיגריה. למרות שזה אזור עישון. לא נעים.
וכשהוא הלך כולם הביטו בי במבט לא נעים של "איך הוא חפר לך", ולא העלו על דעתם שאפשר גם להקשיב לסיפורים של אחרים. אפשר אפילו להזדהות וללמוד מהם. למשל על מה שעלול לקרות לך אם תיקח דברים יותר מדי ללב, או אפילו סתם תאריך ימים.
הרי יש לו שני צדדים, ללא נעים הזה, וטבעו להפוך לאיזו תחרות של הצדקות. כי למה שרק לי יהיה לא נעים? ובכלל, מותר לי. אני שומר מסורת, אני לא מנפנף באכילת הבשר שלי, אני מאזין בסבלנות לסיפורים של זרים. ומותר לי לחיות. כי גם אני הרי ניצלתי ממוות.
ואז, בצד השני של היום, מגיע חג העצמאות. וכמו בכל שנה, קצת לא נעים להתחיל לחגוג במעבר חד כזה. אבל הרי כל הציונות היא סוג של "לא נעים". לא נעים להפריח מיתוסים, לא נעים להניף דגל לאומי, לא נעים מהגויים, לא נעים מהערבים, לא נעים מהברלינאים.
ולא נעים לעסוק בעבר, בשורשים, במה קרה ומה היה קורה אילו.
אבל יותר לא נעים להפוך את זה לבושה או התנצלות. כי גם אם לא נעים לחיות עם כל המוות של האביב, הרבה פחות נעים לחיות כשהרגשת האי-נעימות הורגת כל דבר אחר שאפשר להרגיש. הרבה פחות נעים לחיות בלי גאווה, בלי מיתוסים, בלי דגל לאומי. עם האשליה שאפשר להתחייב על העתיד בלי שום מחויבות לעבר.
כי עצמאות אמיתית מתבססת על חיבור תמידי לזכרון של כמה לא נעים להתבייש ולהתנצל.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה