מה שיפה בגן-ילדים, זה שתמיד יש סיבה לחגוג וליצור. כמעט כמו בחיים, רק הפוך לגמרי.
תמיד יש איזו קבלת-שבת, חג-שמח, יום-הולדת, יום-האם, או יום-חול. ולכל אירוע כזה מוצמדת תמיד איזו עדות מוחשית – ציור של הילדה, פסל קרטון סביבתי של הגננת, או הדבר הזה שאני עדיין מנסה לנתח את ההרכב הכימי שלו.
ולכל מזכרת כזאת מוצמדת גם שאלה, שגם לה יש כמה וריאציות – "איפה לשמור את זה?", "עד מתי לשמור את זה?", ו-"האם לשמור את זה?"
זאת בעיה שמוכרת לכל הורה, והאמת היא, שהיחס שלי אליה הוא לא חד-משמעי. כלומר, תלוי אם שואלים אותי כאדם שמוקיר את המקום של יצירתיות בהתפתחות האישיותית, או כאדם שמוקיר את המקום ההולך ומתמעט בארונות ועל דלת המקרר.
הרבה דברים בחיים הם לא חד-משמעיים. תשאלו למשל כל פיזיקאי מומחה בתורת הקוונטים אם האור הוא גל או חלקיק, או סתם תשאלו את ההורים שלי כמה הם ביקשו תמיד שלא אאגור כל נייר שדחפתי למגירות שלהם, ובמקביל תשאלו אותם איפה הם שומרים את כל תעודות ההוקרה של קק"ל שקיבלתי בגן שושנה בשנות השבעים.
וכמו בתורת הקוונטים – כל ציור חגיגי וסתמי מקבל אצלנו משמעות רגשית רק ברגע שמסתכלים עליו. הבעיה היא, כמו שיודע כל פיזיקאי שיש לו ילדים, שמדובר בתהליך בלתי הפיך. כי מאותו רגע והלאה, אין אפשרות להתעלם מהמשמעות הרגשית הזאת, ואנחנו נידונים להתלבט עד קצה היקום הידוע בשילוש הקדוש של השאלות הגורליות האלו – "איפה", "עד מתי", ו"האם".
כשאתה ילד, אין לך שום דאגות לגבי העתיד. ולכן, כשהייתי ילד, השאלה "האם לשמור" לא הטרידה אותי בכלל. פשוט שמרתי ואספתי כל דבר, וכמובן שגם הצמדתי לכל דבר איזה ערך רגשי שהמצאתי, כי ערך רגשי הוא מנעול הכספת הכי טוב בעולם בשביל דברים כאלה.
היה לי קשה להיפרד מהגולות והקלפים של "חלוצי החלל" שאספתי – גם אלה שהיו ל-הח-לפה. מצד שני, אולי זה סתם בגלל שהייתי קמצן. בכל מקרה, ידעתי להפריד בין אוספים למשחקים, ופשוט העדפתי לשחק כדורגל – רק לא עם הכדור שלי, כמובן.
עם השנים למדתי שלמרות שזה בסדר לאסוף דברים ולנעול אותם במלכודת הסנטימנטלית – כי אחרי הכל אני מזל סרטן אז מותר לי – כדאי בכל זאת לחשוב אם אלה דברים שיכולים לשמש אותי בעתיד או לא. כי אחרי הכל, גם אסטרולוגיה היא פחות יעילה לניתוח תכונות אופי, והרבה יותר מעשית כשמשתמשים בה להחליט אם נסיגת מרקורי צופה לי הצלחה בתחום היצירתי השבוע או לא. לכן היום אני אוסף רק חוטי חשמל וקרשים שבאמת יכולים לשמש אותי כדי לבנות משהו בעתיד, ולא סתם פתקים שיזכירו לי מה היו התוכניות היומרניות שלי לאותו עתיד.
אבל כשזה מגיע ליצירות של הילדה – כלומר לציורים מינימליסטיים עם רגשנות מקסימליסטית, ברוב המקרים יותר משזה הפחד לזרוק משהו יקר, זה בעצם הפחד שהיא תשים לב שהמשהו הזה נעלם ונורא תעלב. ובגלל שהיא עדיין ילדה קטנה, ואני עדיין אבא טרי, עדיין לא פיתחנו ביחד את ההסכם הבלתי-כתוב שמפרט מתי ועל מה מותר להעלב.
וככה יוצא שכדי לא לאבד שום דבר, ובעיקר כדי לא לאבד את יציבות היחסים בבית, בסוף אנחנו דוחפים את כל הניירות וההדבקות האלו לאיזו שקית שכבר מאיימת להתפקע בארון – הידועה יותר בשם הקוד "שקית המצפון".
לשמור מזכרות מהעבר, זאת בעצם השקעה למען העתיד. אני רוצה שהיא תדע אילו סיפורים היא המציאה כשהיתה קטנה, באילו קווים מופשטים היא ציירה אותי, ובאיזו תמימות ובכמה דמיון היא אימצה חפצים כאילו היא אמא שלהם. זה כמו תוכנית חסכון בבנק – ומכאן, אחרי שפיצחתי את התשובה ל"האם לשמור" ו"איפה לשמור", הבנתי גם את התשובה ל"עד מתי".
אז כשהילדה תהיה מספיק גדולה, פשוט נעביר לה אחר כבוד את כל שקית המזכרות ההיא, כמו שהעבירו אלי ההורים שלי אחרי שעברו דירה. ושהיא תשבור את הראש בעצמה בקשר למה לעשות עם זה ועם הערך הרגשי של זה.
תמיד יש איזו קבלת-שבת, חג-שמח, יום-הולדת, יום-האם, או יום-חול. ולכל אירוע כזה מוצמדת תמיד איזו עדות מוחשית – ציור של הילדה, פסל קרטון סביבתי של הגננת, או הדבר הזה שאני עדיין מנסה לנתח את ההרכב הכימי שלו.
ולכל מזכרת כזאת מוצמדת גם שאלה, שגם לה יש כמה וריאציות – "איפה לשמור את זה?", "עד מתי לשמור את זה?", ו-"האם לשמור את זה?"
זאת בעיה שמוכרת לכל הורה, והאמת היא, שהיחס שלי אליה הוא לא חד-משמעי. כלומר, תלוי אם שואלים אותי כאדם שמוקיר את המקום של יצירתיות בהתפתחות האישיותית, או כאדם שמוקיר את המקום ההולך ומתמעט בארונות ועל דלת המקרר.
הרבה דברים בחיים הם לא חד-משמעיים. תשאלו למשל כל פיזיקאי מומחה בתורת הקוונטים אם האור הוא גל או חלקיק, או סתם תשאלו את ההורים שלי כמה הם ביקשו תמיד שלא אאגור כל נייר שדחפתי למגירות שלהם, ובמקביל תשאלו אותם איפה הם שומרים את כל תעודות ההוקרה של קק"ל שקיבלתי בגן שושנה בשנות השבעים.
וכמו בתורת הקוונטים – כל ציור חגיגי וסתמי מקבל אצלנו משמעות רגשית רק ברגע שמסתכלים עליו. הבעיה היא, כמו שיודע כל פיזיקאי שיש לו ילדים, שמדובר בתהליך בלתי הפיך. כי מאותו רגע והלאה, אין אפשרות להתעלם מהמשמעות הרגשית הזאת, ואנחנו נידונים להתלבט עד קצה היקום הידוע בשילוש הקדוש של השאלות הגורליות האלו – "איפה", "עד מתי", ו"האם".
כשאתה ילד, אין לך שום דאגות לגבי העתיד. ולכן, כשהייתי ילד, השאלה "האם לשמור" לא הטרידה אותי בכלל. פשוט שמרתי ואספתי כל דבר, וכמובן שגם הצמדתי לכל דבר איזה ערך רגשי שהמצאתי, כי ערך רגשי הוא מנעול הכספת הכי טוב בעולם בשביל דברים כאלה.
היה לי קשה להיפרד מהגולות והקלפים של "חלוצי החלל" שאספתי – גם אלה שהיו ל-הח-לפה. מצד שני, אולי זה סתם בגלל שהייתי קמצן. בכל מקרה, ידעתי להפריד בין אוספים למשחקים, ופשוט העדפתי לשחק כדורגל – רק לא עם הכדור שלי, כמובן.
אבל כשזה מגיע ליצירות של הילדה – כלומר לציורים מינימליסטיים עם רגשנות מקסימליסטית, ברוב המקרים יותר משזה הפחד לזרוק משהו יקר, זה בעצם הפחד שהיא תשים לב שהמשהו הזה נעלם ונורא תעלב. ובגלל שהיא עדיין ילדה קטנה, ואני עדיין אבא טרי, עדיין לא פיתחנו ביחד את ההסכם הבלתי-כתוב שמפרט מתי ועל מה מותר להעלב.
וככה יוצא שכדי לא לאבד שום דבר, ובעיקר כדי לא לאבד את יציבות היחסים בבית, בסוף אנחנו דוחפים את כל הניירות וההדבקות האלו לאיזו שקית שכבר מאיימת להתפקע בארון – הידועה יותר בשם הקוד "שקית המצפון".
לשמור מזכרות מהעבר, זאת בעצם השקעה למען העתיד. אני רוצה שהיא תדע אילו סיפורים היא המציאה כשהיתה קטנה, באילו קווים מופשטים היא ציירה אותי, ובאיזו תמימות ובכמה דמיון היא אימצה חפצים כאילו היא אמא שלהם. זה כמו תוכנית חסכון בבנק – ומכאן, אחרי שפיצחתי את התשובה ל"האם לשמור" ו"איפה לשמור", הבנתי גם את התשובה ל"עד מתי".
אז כשהילדה תהיה מספיק גדולה, פשוט נעביר לה אחר כבוד את כל שקית המזכרות ההיא, כמו שהעבירו אלי ההורים שלי אחרי שעברו דירה. ושהיא תשבור את הראש בעצמה בקשר למה לעשות עם זה ועם הערך הרגשי של זה.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה