לפני כמה שנים – על מי אני עובד, זה היה לפני הרבה שנים – אמרתי לחבר טוב ש-80% ממה שהוא קורא באינטרנט זה אני, בשמות בדויים. זה לא היה רחוק מהמציאות. האינטרנט הישראלי היה אז כל כך צחיח, שאפילו טיפוס כמוני הצליח לבלוט בו. באתרים אישיים, בבלוגים, במאמרי אורח בכל מיני פורטלים. ואם אפילו טיפוס כמוני הצליח, קל וחומר שכל שאר הטיפוסים והזהויות שהמצאתי ואימצתי לעצמי הצליחו. אחרי הכל, הם היו הרבה יותר מעניינים ממני עצמי.
כי לא היה מדובר רק בשמות בדויים. הו, לא. שמות בדויים זה קל. אני אמנם עצלן גדול, אבל כשאני עושה משהו זה עד הסוף. כתבתי בזהויות בדויות, שהיו דמויות של ממש – עם אופי, דעות מוצקות, אורח חיים שלם, וביוגרפיה מלאה.
אז הדמויות כתבו את עצמן באינטרנט, והכל היה נראה נפלא. עד שגיליתי שזה מאוד קשה. אבל הקושי לא היה בכתיבה, וגם לא בלחיות את הדמויות בראש – היה לי מספיק זמן לחיות עבור כמה אנשים, הרי לא היו לי ילדים אז. הקושי האמיתי נבע מזה שמאוד אהבתי את מה שהדמויות האלו כתבו, ומאוד רציתי להתגאות בזה. רק שלא יכולתי, כי איך אפשר להתגאות במשהו שאינו שלך?
מסתבר שבזמן שחשבתי שאני מאבד שליטה על כל הזהויות האלו, איבדתי את עצמי. הדמויות כתבו דברים שאני בחיים לא הייתי מעז לכתוב, האירו צדדים שאין לאדם אחד מספיק אור כדי להגיע אליהם, אבל כולן יחד שאלו אותי את אותו הדבר: "אוקיי, ומה יש לך עצמך להגיד?"
ובתזמון כמעט מושלם, או שככה לפחות היה מתאים לאחת הדמויות האלו לספר, קראתי אז ראיון עם זאב רווח, והוא אמר שם משהו כמו "אני בעצם ביישן ופחדן. הכי קל לי להסתתר מאחורי דמות ומסיכה".
וזאב רווח, זאת יש לדעת, מאוד נחשב בעיני. כי בזמן שכולם זוכרים לו רק את "חגיגה בסנוקר" – וזה במקרה הטוב, כי בדרך כלל זוכרים משם רק תמונה אחת שלו – אני זוכר הרבה יותר טוב את האמרגן החולמני והנמרץ 'שטרקמן' שהוא היה ב"שבלול", והיה כמובן שונה לגמרי מכל הצ'רלים והחצים.
אה כן, והוא גם עשה כמה תפקידים רציניים ונחשבים בתיאטרון, אבל אני לא אוהב תיאטרון.
נחזור אלי. כלומר, בערך אלי.
בשלב הזה היה כבר לא פשוט לצאת לחופשי. זה לא כמו סדרות טלויזיה שבהן מחסלים דמויות בסוף העונה – הרי אצלי לא היו ריבים על ענייני משכורת. התרגלתי כבר לברוח לאחת מהזהויות הרבות שלי (אם אפשר לקרוא להן "שלי") בכל פעם שרציתי לכתוב משהו. התרגלתי שיש מי שעושה את העבודה עבורי, ויש לו (או לה) כבר נוכחות אמיתית והערכה וכבוד מצד כולם. אבל פתאום גם אני רציתי.
זה לא פשוט לכתוב, או ליצור, וזה עוד פחות פשוט לגרום לאנשים להקשיב או לקרוא. אבל זה עוד כלום לעומת הקושי לכתוב את עצמך. להרוג את כל הדמויות שנאבקות בתוך הראש, ולכתוב באמת בשמך. תשאלו כל אחד שכותב טוקבק אנונימי באיזה אתר חדשות – אם הוא היה חייב לעמוד מאחורי המילים שלו, הוא היה הרבה פחות אחד שיודע.
מצד שני, בשלב מסויים הגיע גם פייסבוק, והראה לכולם שאין להם במה להתבייש – גם אם בעצם יש להם הרבה במה להתבייש. הרי המהפכה האמיתית של פייסבוק היתה חיסול כל הכינויים והמסיכות של אותו אחד שיודע, מהממת20, וכל החברים הדמיוניים שלהם. אנשים יכתבו תחת השם האמיתי? עם תמונה? זה הרי הטירוף בהתגלמותו! פיצול זהויות זה המצב הנפשי הנורמלי!
וביחד עם ההשלמה, והשכנוע העצמי בשקר הזה שלכתוב בשמי המלא זה החופש האמיתי, השלמתי עם זה שהדברים שכתבו הדמויות ההן אבודים כבר. את חלקם אפשר עדיין למצוא, שביבים ופירורים מהם הצלחתי לחטוף לעצמי – עם לא מעט רגשות אשם על כך שאני גונב את הקרדיט, גם אם זה מזהות שהמצאתי בעצמי – אבל הרוב הגדול נשאר כזכרונות שרק אני יודע את האמת מאחוריהם.
ולפעמים, הפיתוי לחזור לשם גדול. זה כמו גמילה מהתמכרות מזיקה. ההתמודדות היא כמעט יום-יומית. אבל הבחירה היא בסופו של דבר פשוטה, והיא לא קשורה ליצירתיות וגם לא לאומץ, לכנות או לחופש: הבחירה היא בין להשאיר אחריך משהו, גם אם הוא קטן, לבין לקחת איתך את הסודות הכי גדולים והכי יפים אל הקבר.
כי לא היה מדובר רק בשמות בדויים. הו, לא. שמות בדויים זה קל. אני אמנם עצלן גדול, אבל כשאני עושה משהו זה עד הסוף. כתבתי בזהויות בדויות, שהיו דמויות של ממש – עם אופי, דעות מוצקות, אורח חיים שלם, וביוגרפיה מלאה.
אז הדמויות כתבו את עצמן באינטרנט, והכל היה נראה נפלא. עד שגיליתי שזה מאוד קשה. אבל הקושי לא היה בכתיבה, וגם לא בלחיות את הדמויות בראש – היה לי מספיק זמן לחיות עבור כמה אנשים, הרי לא היו לי ילדים אז. הקושי האמיתי נבע מזה שמאוד אהבתי את מה שהדמויות האלו כתבו, ומאוד רציתי להתגאות בזה. רק שלא יכולתי, כי איך אפשר להתגאות במשהו שאינו שלך?
מסתבר שבזמן שחשבתי שאני מאבד שליטה על כל הזהויות האלו, איבדתי את עצמי. הדמויות כתבו דברים שאני בחיים לא הייתי מעז לכתוב, האירו צדדים שאין לאדם אחד מספיק אור כדי להגיע אליהם, אבל כולן יחד שאלו אותי את אותו הדבר: "אוקיי, ומה יש לך עצמך להגיד?"
ובתזמון כמעט מושלם, או שככה לפחות היה מתאים לאחת הדמויות האלו לספר, קראתי אז ראיון עם זאב רווח, והוא אמר שם משהו כמו "אני בעצם ביישן ופחדן. הכי קל לי להסתתר מאחורי דמות ומסיכה".
וזאב רווח, זאת יש לדעת, מאוד נחשב בעיני. כי בזמן שכולם זוכרים לו רק את "חגיגה בסנוקר" – וזה במקרה הטוב, כי בדרך כלל זוכרים משם רק תמונה אחת שלו – אני זוכר הרבה יותר טוב את האמרגן החולמני והנמרץ 'שטרקמן' שהוא היה ב"שבלול", והיה כמובן שונה לגמרי מכל הצ'רלים והחצים.
אה כן, והוא גם עשה כמה תפקידים רציניים ונחשבים בתיאטרון, אבל אני לא אוהב תיאטרון.
נחזור אלי. כלומר, בערך אלי.
זה לא פשוט לכתוב, או ליצור, וזה עוד פחות פשוט לגרום לאנשים להקשיב או לקרוא. אבל זה עוד כלום לעומת הקושי לכתוב את עצמך. להרוג את כל הדמויות שנאבקות בתוך הראש, ולכתוב באמת בשמך. תשאלו כל אחד שכותב טוקבק אנונימי באיזה אתר חדשות – אם הוא היה חייב לעמוד מאחורי המילים שלו, הוא היה הרבה פחות אחד שיודע.
מצד שני, בשלב מסויים הגיע גם פייסבוק, והראה לכולם שאין להם במה להתבייש – גם אם בעצם יש להם הרבה במה להתבייש. הרי המהפכה האמיתית של פייסבוק היתה חיסול כל הכינויים והמסיכות של אותו אחד שיודע, מהממת20, וכל החברים הדמיוניים שלהם. אנשים יכתבו תחת השם האמיתי? עם תמונה? זה הרי הטירוף בהתגלמותו! פיצול זהויות זה המצב הנפשי הנורמלי!
וביחד עם ההשלמה, והשכנוע העצמי בשקר הזה שלכתוב בשמי המלא זה החופש האמיתי, השלמתי עם זה שהדברים שכתבו הדמויות ההן אבודים כבר. את חלקם אפשר עדיין למצוא, שביבים ופירורים מהם הצלחתי לחטוף לעצמי – עם לא מעט רגשות אשם על כך שאני גונב את הקרדיט, גם אם זה מזהות שהמצאתי בעצמי – אבל הרוב הגדול נשאר כזכרונות שרק אני יודע את האמת מאחוריהם.
ולפעמים, הפיתוי לחזור לשם גדול. זה כמו גמילה מהתמכרות מזיקה. ההתמודדות היא כמעט יום-יומית. אבל הבחירה היא בסופו של דבר פשוטה, והיא לא קשורה ליצירתיות וגם לא לאומץ, לכנות או לחופש: הבחירה היא בין להשאיר אחריך משהו, גם אם הוא קטן, לבין לקחת איתך את הסודות הכי גדולים והכי יפים אל הקבר.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה