יש אהבות ישנות שכשאתה חוזר אליהן אחרי שנים אתה מוצף געגוע והתרגשות לקראת הפגישה המחודשת.
צפיה בטלויזיה היא לא – אבל ממש לא – אחת מהן.
כשאתה חוזר לצפות בטלויזיה, אפילו לרגע, אפילו פתאום במקרה, אחרי כמה שנים, אתה רואה פתאום את כל התפרים הגסים. את כל הפרובוקציות המתוסרטות, ואת כל העשרים וחמש תמונות מלאכותיות בשניה. והן מלאכותיות גם כשזה ברזולוציית היי דפינישן. גם כשזה "ריאליטי". גם כשזה "חדשות".
תקציר הפרקים הקודמים: למדתי אנגלית בעיקר דרך הטלויזיה הלימודית בבית כשהייתי חולה; עשיתי תואר בקולנוע וטלויזיה באוניברסיטה; עשיתי סרט קצר מיתולוגי על האיש שכותב תקצירי טלנובלות עבור מדריך הטלויזיה בעיתון, ומתאהב בדמות משם; הייתי מכור לסדרות עד כדי סכנה להתקף לב, אפילו כשמדובר בקומדיות נטולות מתח; הייתי נרדם בכל לילה עם סרטי תעודה וסתם מרדפי חיות בספארי של "נשיונל ג'אוגרפיק; שילמתי מאות שקלים בחודש כדי לצפות בכבלים שמתוחים בגסות ובכיעור לאורך קיר הסלון; חיברתי מחשב מדיה משוכלל למסך הענק בסלון.
ואז התנתקתי מכל זה.
ממילא לאף אחד כבר אין סבלנות לחכות שבוע לפרק הבא, או אפילו יכולת להתאפק ולא לדלג על כמה דקות בסרטון של כמה שניות ביו-טיוב. ממילא בפייסבוק הורסים לך את המתח ומגלים לך את כל ההפתעות שמיטב התסריטאים עמלו עליהן בקפדנות שנים. וממילא כל התסריטאים הטובים באמת כבר עברו לכתוב אג'נדות קיצוניות ומזעזעות של תוכניות אירוח, או ריבים עמוסי יצרים בסצנות מאולתרות היטב של תוכניות ריאליטי.
וכשאתה חוזר לצפות בטלויזיה, אפילו לרגע, אפילו פתאום במקרה, אתה רואה איך מאחורי כל חופש ביטוי שמשודר על המסך עומד אינטרס של מישהו. ואיך לפני כל אחד מהצופים שבולע את כל זה מהמסך שלו, עומד אותו מישהו, ומחזיק מול המסך הזה מסיכה שתפקידה להסתיר את האינטרס הזה.
אבל אחרי שאתה נמנע מטלוויזיה למשך זמן מסויים, וסופג את כל זה רק דרך התיווך של הרשתות החברתיות, אתה מבין שחלק מהותי מהעניין הוא לשבת ולהתעצבן על הרדידות של ערוץ 2 בערב שבת, כאילו זאת גזירת גורל, או להבדיל, מצווה מדאורייתא, לצפות בכלל בערוץ 2 בערב שבת. כאילו לטלויזיה יש רק כפתור הפעלה, ולא כפתור כיבוי.
ואתה מבין שאי-אפשר באמת להתנתק מכל זה, כי גם אם הטלויזיה היא מכשיר שיושב בסלון ומעלה אבק, וגם אם כפתור ההפעלה שלה כבר התקלקל (כמו אצלי), כל העסק כבר עבר לאינטרנט. כבר לא צריך אנטנה, כבלים מכוערים ויקרים, או אפילו מסך. למען השם – כבר לא צריך אפילו הטמעת וידאו באתרי צפיה ישירה. כולם ממילא מספרים ברשת החברתית, בתמצות הכי חסכוני, מי מת בפרק הבא של הסדרה ומי נשאר בפרק הבא של הריאליטי, ומי פרש, כמוני, מהמירוץ הזה של ההמתנה לפרק הבא.
ולכן זה בכלל לא משנה. כי גם אם אתה נמנע מטלוויזיה למשך זמן מסויים, וגם אם לא אכפת לך כבר איזה אינטרס מפתיע שעומד מאחורי השידור יתגלה בפרק הבא – גם אז תמיד יהיו סביבך כל מיני ספוילרים כאלה שיהרסו לך את זה.
צפיה בטלויזיה היא לא – אבל ממש לא – אחת מהן.
כשאתה חוזר לצפות בטלויזיה, אפילו לרגע, אפילו פתאום במקרה, אחרי כמה שנים, אתה רואה פתאום את כל התפרים הגסים. את כל הפרובוקציות המתוסרטות, ואת כל העשרים וחמש תמונות מלאכותיות בשניה. והן מלאכותיות גם כשזה ברזולוציית היי דפינישן. גם כשזה "ריאליטי". גם כשזה "חדשות".
תקציר הפרקים הקודמים: למדתי אנגלית בעיקר דרך הטלויזיה הלימודית בבית כשהייתי חולה; עשיתי תואר בקולנוע וטלויזיה באוניברסיטה; עשיתי סרט קצר מיתולוגי על האיש שכותב תקצירי טלנובלות עבור מדריך הטלויזיה בעיתון, ומתאהב בדמות משם; הייתי מכור לסדרות עד כדי סכנה להתקף לב, אפילו כשמדובר בקומדיות נטולות מתח; הייתי נרדם בכל לילה עם סרטי תעודה וסתם מרדפי חיות בספארי של "נשיונל ג'אוגרפיק; שילמתי מאות שקלים בחודש כדי לצפות בכבלים שמתוחים בגסות ובכיעור לאורך קיר הסלון; חיברתי מחשב מדיה משוכלל למסך הענק בסלון.
ואז התנתקתי מכל זה.
ממילא לאף אחד כבר אין סבלנות לחכות שבוע לפרק הבא, או אפילו יכולת להתאפק ולא לדלג על כמה דקות בסרטון של כמה שניות ביו-טיוב. ממילא בפייסבוק הורסים לך את המתח ומגלים לך את כל ההפתעות שמיטב התסריטאים עמלו עליהן בקפדנות שנים. וממילא כל התסריטאים הטובים באמת כבר עברו לכתוב אג'נדות קיצוניות ומזעזעות של תוכניות אירוח, או ריבים עמוסי יצרים בסצנות מאולתרות היטב של תוכניות ריאליטי.
וכשאתה חוזר לצפות בטלויזיה, אפילו לרגע, אפילו פתאום במקרה, אתה רואה איך מאחורי כל חופש ביטוי שמשודר על המסך עומד אינטרס של מישהו. ואיך לפני כל אחד מהצופים שבולע את כל זה מהמסך שלו, עומד אותו מישהו, ומחזיק מול המסך הזה מסיכה שתפקידה להסתיר את האינטרס הזה.
ואתה מבין שאי-אפשר באמת להתנתק מכל זה, כי גם אם הטלויזיה היא מכשיר שיושב בסלון ומעלה אבק, וגם אם כפתור ההפעלה שלה כבר התקלקל (כמו אצלי), כל העסק כבר עבר לאינטרנט. כבר לא צריך אנטנה, כבלים מכוערים ויקרים, או אפילו מסך. למען השם – כבר לא צריך אפילו הטמעת וידאו באתרי צפיה ישירה. כולם ממילא מספרים ברשת החברתית, בתמצות הכי חסכוני, מי מת בפרק הבא של הסדרה ומי נשאר בפרק הבא של הריאליטי, ומי פרש, כמוני, מהמירוץ הזה של ההמתנה לפרק הבא.
ולכן זה בכלל לא משנה. כי גם אם אתה נמנע מטלוויזיה למשך זמן מסויים, וגם אם לא אכפת לך כבר איזה אינטרס מפתיע שעומד מאחורי השידור יתגלה בפרק הבא – גם אז תמיד יהיו סביבך כל מיני ספוילרים כאלה שיהרסו לך את זה.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה