זה אולי הדבר הכי לא נכון להגיד בשבוע כזה, בטח לא הכי פופולרי, אבל זאת האמת: מעולם לא היה לי חבר ממוצא אתיופי.
בתחרות שהתפתחה השבוע – מי היה למשך יותר שנים פחות גזען, אני כנראה מפסיד. או מנצח, אני אדע כשאבין עד הסוף את החוקים של התחרות הזאת. או שלא. כי אם נהיה כנים, התחרות הזאת עצמה היא סוג של גזענות.
אבל זה בסדר. למעשה, גזענות היא דבר טבעי. זה לא נעים לשמוע, אבל אנשים מגדירים את עצמם בעיקר על-ידי ניגוד מול "האחר". והאחר הזה – אתיופי, מרוקאי, רוסי, דוס, אישה, או סתם זה שאנחנו צופרים לו ברמזור – הוא רק הראי שלנו. הוא רק מראה לנו שבמדינה הזאת, עמוסת המיעוטים, כמו שאנחנו מגלים בכל מערכת בחירות מחדש, יש יותר "לא" מ-"כן. ובעצם, ככה זה אצל כל בני האדם. בגלל זה כנראה יש כמעט יותר גירושין מנישואין.
והמלחמה בגזענות – היא, מסתבר, המלחמה הכי קשה. יותר קשה מכל המלחמות האמיתיות שנובעות מגזענות. אלו באות למין האנושי בטבעיות. כמעט כצורך קיום בסיסי. אבל המלחמה בגזענות היא פנימית, היא יומיומית, והיא מתעתעת כי היא בקלות מחליקה לתוך המלכודת של האילוץ, של המלאכותיות, של ההתנשאות והגזענות עצמה.
בגלל זה לא ברור לי אם זה טוב או רע שלא היה לי חבר אתיופי, כמו לכולם. הקטע הזה של לעשות ספירת מלאי של כל האנשים שהכרתי, הוא בדיוק הקטע של לעשות ספירת מלאי של כל המגירות שאליהן הם מתאימים. אבל כולם עושים את זה. ואם אני לא כמו כולם, אולי משהו איתי לא בסדר. אולי אני לא יודע להגדיר את עצמי כמו שצריך, כי אין לי את מי לשנוא, או לפחות על מי לצחוק.
וכל מה שנשאר לי זה לצחוק על עצמי. להביט בהשתאות בכל אלה שיודעים לצפור, ולצעוק, ולזעוק ולצחוק, ולהגיד שאני לא בסדר. כי החיפוש הבלתי נגמר הזה אחרי איפה אני לא בסדר, הוא הרי הבסיס של המלחמה בגזענות, בדיוק כמו שהוא הבסיס לגזענות עצמה.
כי בסופו של דבר, יותר מדי פוליטיקלי קורקט הוא אקט שמנציח את הגזענות, שנותן שמות למגירות ההן. וכמו שאי-אפשר לצאת מהן, אי-אפשר גם לצאת מהמעגל הזה. הרי אם "תחבק" אתה פטרוני; אם תקרא להם "אחים שלי" אתה מלאכותי; אם תיזהר מדי אתה מתנשא; אם תילחם יותר מדי על סגירת הפערים, אתה מוחק זהות.
כל מה שנשאר זה להתעלם. לשרוף את המגירות האלו במדורה של ל"ג בעומר. לא לחפש בכוח את היחס הראוי, כי זה כבר מעשה לא ראוי.
לא להתעלם מ"האחר", אלא מעצם זה שהוא "אחר".
להתעלם מהחיפוש המתמיד, המלאכותי והמתנשא הזה, מהחיפוש אחרי החבר האתיופי, או הרוסי, או החרדי. החבר שיוכל להפוך לסמל, כמעט סמל סטטוס.
במלכודת החלקלקה הזאת, שבה אי-אפשר לא להיות גזעני, כי כך או כך זה הטבע האנושי, להתעלם מהחיפוש זה כנראה הדבר הכי פחות פופולרי לעשות, אבל אולי הוא הכי נכון. אולי הוא הכי פחות גזעני.
בתחרות שהתפתחה השבוע – מי היה למשך יותר שנים פחות גזען, אני כנראה מפסיד. או מנצח, אני אדע כשאבין עד הסוף את החוקים של התחרות הזאת. או שלא. כי אם נהיה כנים, התחרות הזאת עצמה היא סוג של גזענות.
אבל זה בסדר. למעשה, גזענות היא דבר טבעי. זה לא נעים לשמוע, אבל אנשים מגדירים את עצמם בעיקר על-ידי ניגוד מול "האחר". והאחר הזה – אתיופי, מרוקאי, רוסי, דוס, אישה, או סתם זה שאנחנו צופרים לו ברמזור – הוא רק הראי שלנו. הוא רק מראה לנו שבמדינה הזאת, עמוסת המיעוטים, כמו שאנחנו מגלים בכל מערכת בחירות מחדש, יש יותר "לא" מ-"כן. ובעצם, ככה זה אצל כל בני האדם. בגלל זה כנראה יש כמעט יותר גירושין מנישואין.
והמלחמה בגזענות – היא, מסתבר, המלחמה הכי קשה. יותר קשה מכל המלחמות האמיתיות שנובעות מגזענות. אלו באות למין האנושי בטבעיות. כמעט כצורך קיום בסיסי. אבל המלחמה בגזענות היא פנימית, היא יומיומית, והיא מתעתעת כי היא בקלות מחליקה לתוך המלכודת של האילוץ, של המלאכותיות, של ההתנשאות והגזענות עצמה.
בגלל זה לא ברור לי אם זה טוב או רע שלא היה לי חבר אתיופי, כמו לכולם. הקטע הזה של לעשות ספירת מלאי של כל האנשים שהכרתי, הוא בדיוק הקטע של לעשות ספירת מלאי של כל המגירות שאליהן הם מתאימים. אבל כולם עושים את זה. ואם אני לא כמו כולם, אולי משהו איתי לא בסדר. אולי אני לא יודע להגדיר את עצמי כמו שצריך, כי אין לי את מי לשנוא, או לפחות על מי לצחוק.
כי בסופו של דבר, יותר מדי פוליטיקלי קורקט הוא אקט שמנציח את הגזענות, שנותן שמות למגירות ההן. וכמו שאי-אפשר לצאת מהן, אי-אפשר גם לצאת מהמעגל הזה. הרי אם "תחבק" אתה פטרוני; אם תקרא להם "אחים שלי" אתה מלאכותי; אם תיזהר מדי אתה מתנשא; אם תילחם יותר מדי על סגירת הפערים, אתה מוחק זהות.
כל מה שנשאר זה להתעלם. לשרוף את המגירות האלו במדורה של ל"ג בעומר. לא לחפש בכוח את היחס הראוי, כי זה כבר מעשה לא ראוי.
לא להתעלם מ"האחר", אלא מעצם זה שהוא "אחר".
להתעלם מהחיפוש המתמיד, המלאכותי והמתנשא הזה, מהחיפוש אחרי החבר האתיופי, או הרוסי, או החרדי. החבר שיוכל להפוך לסמל, כמעט סמל סטטוס.
במלכודת החלקלקה הזאת, שבה אי-אפשר לא להיות גזעני, כי כך או כך זה הטבע האנושי, להתעלם מהחיפוש זה כנראה הדבר הכי פחות פופולרי לעשות, אבל אולי הוא הכי נכון. אולי הוא הכי פחות גזעני.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה