אני עומד מול מקרר מוצרי החלב במרכול, ואני יכול להרגיש את המבטים המרחמים של כולם ננעצים בי כמו שיפודי במבוק חד פעמיים ממעבר 2. אבל אני מנסה להתעלם מהם. בידי המזיעה אני אוחז בסמארטפון – הכלי הכי רב-עוצמה שהמציאו בני האדם כדי להתעלם זה מזה – בידי השניה אני אוחז בקרטון החלב שלקחתי רבע שעה קודם, ואת הגבות שלי אני מאמץ לכדי מבט של "אה, ברור שאני יודע איפה יש מעדן יוגורט בטעם תות 16% שומן בקופסה עגולה אבל לא רביעיה אלא זוג. אני סתם עומד פה כי נזכרתי במשהו חשוב שקשור לסמארטפון שלי".
והכי גרוע שאני בכלל שונא מוצרי חלב.
נשלחתי למשימה הזאת, ואני בכלל שונא מוצרי חלב. נגעל מהם. אבל אני עומד בזה בגבורה. כמו חייל בחזית המאובקת של שדה הקרב, אני עומד ומזיע במזגן של המרכול, מול מקרר מוצרי החלב, יודע שאין מקום לטעויות, ויודע שזה לא למעני. זה למען אלו שמחכות לי בבית. ורוצות יוגורט.
והם לידי, סביבי, כל האחים שלי לקרב הזה. כל הגברים שמחזיקים את הסמארטפון, תוהים מול המדפים עמוסי המותגים, מול ההבדל בין 14.5% שומן ל-16%, ומול ההבדל בין אריזה אחת קטנה לטעות אחת קטנה, ואז נשמע הדהוד של קול שפוף מאי-שם, ממעבר 3, תוהה אל הסמארטפון שלו "מאמי, אמרת מלח-ים או מלח-רץ?"
וכולנו מהנהנים בהבנה. כי כולנו גברים כאלה של מלח ביוגורט ומאמי בסמארטפון.
וכולנו נזכרים בימים ההם של פעם, כשלא היו סמארטפונים, והמרכול נקרא סופרמרקט, והוא היה רחוק כמו סיפור שהדודים מביאים מחוץ-לארץ, אז בכלל קנינו במכולת של פרומה. כלומר של בעלה של פרומה, אבל לא ידענו איך קוראים לו, אז קראנו גם לו פרומה.
ואצל פרומה היה רק סוג אחד של גבינה, וסוג אחד של יוגורט, והיה רק לחם לבן או לחם שחור. חוץ מימי שלישי, שאז היה גם לחם קימל. אצל פרומה הכל היה פשוט. לא היו מאתיים מטרים של מקרר מוצרי חלב, לא היה מעבר 4 שכולו מוקדש אך ורק לאינספור סוגים של שוקולד, ולא היו התלבטויות קשות כאלו. בימים ההם של המכולת השכונתית הקניות היו קניות, ולא מסע של חיפוש עצמי, וגבר היה גבר. אפילו אם קראו לו פרומה.
וזה קשה, כי בכל יום אתה צריך לא רק להבין מחדש שבמקום להיות זכר-צייד אתה בעצם מלקט מותגים במרכול, אלא גם לגבש דעה נחרצת בענייני היום האחרים. וכמו שפעם היה רק לחם לבן או שחור, והיום יש חמישים גוונים של דגנים על הבצק, פעם גם היו רק מפא"י וחרות, והיום יש יותר מפלגות מאשר מצביעים. במיוחד מפלגות מרכז.
אז נגיד, הגז הזה, עם כל המתווים וההסכמים והוועדות והמונופולים שלו. מה דעתי בנושא? אני חייב דעה חד-משמעית. אבל זה מאוד מבלבל, אז בדקתי וחקרתי וגם שאלתי בפייסבוק, והפנו אותי למאמרים ובלוגים ופוסטים אחרים בפייסבוק, וקראתי ובדקתי וחקרתי גם אותם, וחוזר חלילה, וחד גדיא, ובסוף גיבשתי מסקנה ברורה: שאין לי מושג.
או המשבר ביוון. סוגיה חשובה ביותר – הרי נופשים של "הכל כלול" הם משאב לאומי קריטי ואינטרס אזורי ראשון במעלה. אז מה כדאי? להישאר בגוש האירו? לחזור לדרכמות? או אולי לאמץ את הפתרון של העם היווני עצמו – פשוט לנמנם עוד קצת עד שזה יעבור.
ועדיין לא התחלתי לדבר על עניינים שמסיבות שונות באמת אסור לדון בהם בפומבי – נניח ענייני אסטרטגיה בטחונית-מדינית, או נישואין חד-מיניים. או נישואין ברבנות. או נישואין בכלל.
עכשיו, אני לא יודע אם אלו באמת סוגיות כל-כך מסובכות, או שפשוט אפשר כמו תמיד להאשים בסיבוך הזה את הטכנולוגיה, ולסגור עניין. כלומר, כולנו יודעים שזה עידן המידע, או עידן חופש המידע, רק שכולנו מרגישים את זה אבל אסור לנו להגיד את זה בקול – זה בעצם עידן עומס המידע. שלא לומר עידן המידע הסותר.
זהו העידן שבו לא רק שלכל יהודי יש שתי דעות, אלא גם יש לו פתאום מרכול שלם עם מקררים ומעברים ומדפים שבהם הוא יכול להציג את הדעות הללו, ולראות אחרים שמשתפים אותן. שזה כמובן אומר שהם מסכימים איתו. או שהם ממש לא. בפייסבוק אנשים משתפים דברים בשני המצבים.
אז חשבנו שחופש המידע יעזור לנו לקבל החלטות יותר נבונות, ובינתיים יוצא שההחלטה הכי ברורה שאפשר לקבל פה היא שאנחנו מטומטמים. כי תמיד יש איזו דעה נגדית יותר מנומקת, שפעם פשוט יכולנו לא לדעת עליה ולשמור על בריאות הנפש שלנו, אבל עכשיו אין לנו ברירה – ואז בסוף כולם, אבל כולם מראשון הפרלמנטריסטים בבית-הקפה ועד אחרון הוגי הדעות ב"הארץ", נופלים להסברים על "ספינים" וקונספירציות, וזה בדיוק הרגע שבו צריך לאשפז בכפיה את כולם.
אבל אז, ברגע אחד של צלילות המחשבה, אני פתאום מבין שזה בכלל לא דחוף, או חשוב, להחליט על כל העניינים האלה סופית, כאן ועכשיו. גם כי מי אני בכלל שאחליט או שההחלטה שלי תהיה חשובה למישהו, אבל גם – ובעיקר – כשאחרי חמישים סריקות הלוך ושוב לאורך המקרר במרכול, הצלחתי סוף-סוף למצוא את היוגורט המדויק ההוא.
אני חושב.
והכי גרוע שאני בכלל שונא מוצרי חלב.
נשלחתי למשימה הזאת, ואני בכלל שונא מוצרי חלב. נגעל מהם. אבל אני עומד בזה בגבורה. כמו חייל בחזית המאובקת של שדה הקרב, אני עומד ומזיע במזגן של המרכול, מול מקרר מוצרי החלב, יודע שאין מקום לטעויות, ויודע שזה לא למעני. זה למען אלו שמחכות לי בבית. ורוצות יוגורט.
והם לידי, סביבי, כל האחים שלי לקרב הזה. כל הגברים שמחזיקים את הסמארטפון, תוהים מול המדפים עמוסי המותגים, מול ההבדל בין 14.5% שומן ל-16%, ומול ההבדל בין אריזה אחת קטנה לטעות אחת קטנה, ואז נשמע הדהוד של קול שפוף מאי-שם, ממעבר 3, תוהה אל הסמארטפון שלו "מאמי, אמרת מלח-ים או מלח-רץ?"
וכולנו מהנהנים בהבנה. כי כולנו גברים כאלה של מלח ביוגורט ומאמי בסמארטפון.
וכולנו נזכרים בימים ההם של פעם, כשלא היו סמארטפונים, והמרכול נקרא סופרמרקט, והוא היה רחוק כמו סיפור שהדודים מביאים מחוץ-לארץ, אז בכלל קנינו במכולת של פרומה. כלומר של בעלה של פרומה, אבל לא ידענו איך קוראים לו, אז קראנו גם לו פרומה.
ואצל פרומה היה רק סוג אחד של גבינה, וסוג אחד של יוגורט, והיה רק לחם לבן או לחם שחור. חוץ מימי שלישי, שאז היה גם לחם קימל. אצל פרומה הכל היה פשוט. לא היו מאתיים מטרים של מקרר מוצרי חלב, לא היה מעבר 4 שכולו מוקדש אך ורק לאינספור סוגים של שוקולד, ולא היו התלבטויות קשות כאלו. בימים ההם של המכולת השכונתית הקניות היו קניות, ולא מסע של חיפוש עצמי, וגבר היה גבר. אפילו אם קראו לו פרומה.
אז נגיד, הגז הזה, עם כל המתווים וההסכמים והוועדות והמונופולים שלו. מה דעתי בנושא? אני חייב דעה חד-משמעית. אבל זה מאוד מבלבל, אז בדקתי וחקרתי וגם שאלתי בפייסבוק, והפנו אותי למאמרים ובלוגים ופוסטים אחרים בפייסבוק, וקראתי ובדקתי וחקרתי גם אותם, וחוזר חלילה, וחד גדיא, ובסוף גיבשתי מסקנה ברורה: שאין לי מושג.
או המשבר ביוון. סוגיה חשובה ביותר – הרי נופשים של "הכל כלול" הם משאב לאומי קריטי ואינטרס אזורי ראשון במעלה. אז מה כדאי? להישאר בגוש האירו? לחזור לדרכמות? או אולי לאמץ את הפתרון של העם היווני עצמו – פשוט לנמנם עוד קצת עד שזה יעבור.
ועדיין לא התחלתי לדבר על עניינים שמסיבות שונות באמת אסור לדון בהם בפומבי – נניח ענייני אסטרטגיה בטחונית-מדינית, או נישואין חד-מיניים. או נישואין ברבנות. או נישואין בכלל.
עכשיו, אני לא יודע אם אלו באמת סוגיות כל-כך מסובכות, או שפשוט אפשר כמו תמיד להאשים בסיבוך הזה את הטכנולוגיה, ולסגור עניין. כלומר, כולנו יודעים שזה עידן המידע, או עידן חופש המידע, רק שכולנו מרגישים את זה אבל אסור לנו להגיד את זה בקול – זה בעצם עידן עומס המידע. שלא לומר עידן המידע הסותר.
זהו העידן שבו לא רק שלכל יהודי יש שתי דעות, אלא גם יש לו פתאום מרכול שלם עם מקררים ומעברים ומדפים שבהם הוא יכול להציג את הדעות הללו, ולראות אחרים שמשתפים אותן. שזה כמובן אומר שהם מסכימים איתו. או שהם ממש לא. בפייסבוק אנשים משתפים דברים בשני המצבים.
אז חשבנו שחופש המידע יעזור לנו לקבל החלטות יותר נבונות, ובינתיים יוצא שההחלטה הכי ברורה שאפשר לקבל פה היא שאנחנו מטומטמים. כי תמיד יש איזו דעה נגדית יותר מנומקת, שפעם פשוט יכולנו לא לדעת עליה ולשמור על בריאות הנפש שלנו, אבל עכשיו אין לנו ברירה – ואז בסוף כולם, אבל כולם מראשון הפרלמנטריסטים בבית-הקפה ועד אחרון הוגי הדעות ב"הארץ", נופלים להסברים על "ספינים" וקונספירציות, וזה בדיוק הרגע שבו צריך לאשפז בכפיה את כולם.
אבל אז, ברגע אחד של צלילות המחשבה, אני פתאום מבין שזה בכלל לא דחוף, או חשוב, להחליט על כל העניינים האלה סופית, כאן ועכשיו. גם כי מי אני בכלל שאחליט או שההחלטה שלי תהיה חשובה למישהו, אבל גם – ובעיקר – כשאחרי חמישים סריקות הלוך ושוב לאורך המקרר במרכול, הצלחתי סוף-סוף למצוא את היוגורט המדויק ההוא.
אני חושב.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה