כשהכרתי את אשתי היא גרה בירושלים. התאהבתי בה בכל זאת. בתקופה ההיא נסעתי לירושלים יותר פעמים מבכל חיי לפני-כן, וכנראה גם בכל חיי בעתיד. אולי עדיף לומר "עליתי לירושלים". זה ביטוי שמעניק נופך רציני וטקסי לעניין, גם אם עושים את זה פעמיים בשבוע. לירושלים תמיד "עולים", עוד מהימים שבאמת היו עושים את זה ברגל. אבל היום יש כביש מהיר ומודרני, וכשעולים בו לירושלים, הוא מתפתל ימינה ושמאלה, כאילו הוא מנסה להראות לך חלופות ולשאול אותך "אתה באמת בטוח שאתה רוצה להגיע לשם?". את העקשנים כמוני זה לא מרתיע. להיפך, הם משתדלים להסתכל ישר קדימה, ולהאיץ את הנסיעה, עד שהם נעצרים בפקק שיוצרת איזו משאית שתמיד נתקעת בשוליים של אחד הסיבובים.
חשבתי שהתקופה הזאת בחיי עברה, ושירושלים תישאר בירה נצחית של זכרונות נעימים בלבד, אבל בשבת האחרונה מצאתי את עצמי שוב במעלה כביש מס' 1. לשמחתי הפעם לא היו פקקי תנועה, וגם הגשם המסורתי הגיע בדיוק בזמן. ביקרנו בשכונת קטמון – שהיא שכונת ילדות-אהבתנו מאז, ואפילו חשבנו לקפוץ לאותה דירה שספוגה בחוויות שלנו, אבל נזכרנו כמה שנאנו בעצמנו ביקורי הפתעה כאלה שם, אז ויתרנו על זה.
על דבר אחד כולם כנראה מסכימים: ירושלים היא עיר מיוחדת ויוצאת דופן. אלא שהנסיון לתפוס ולהגדיר את הייחוד הזה מתגלה שוב ושוב כבלתי-אפשרי, כמעט כמו ההתפתלות בין הרחובות והסמטאות שלה. יש כמובן את השפה הירושלמית, שכולם אוהבים לצטט. היא ללא ספק מיוחדת. אבל ביקור בתל-אביב או אפילו באשקלון יראה ששפה מיוחדת יש בכל עיר, רק שבאף מקום אחר לא נהוג לכתוב על זה שירים. ירושלים היא גם לא העיר היחידה עם הפרעה נפשית שקרויה על-שמה. אני אישית, למזלי, לא לקיתי אף-פעם ב"סינדרום ירושלים", אבל מצד שני אף פעם גם לא אימצתי את "סינדרום תל-אביב" – כלומר אף פעם לא האמנתי שאני סלב ושהמרתף המתפורר שמציעים לי לגור בו הוא דירת סטודיו בסוהו של ניו-יורק.
נראה, אם ככה, שהעובדה שירושלים קיימת המון המון שנים היא בעצם הדבר היחיד שגורם לאנשים להיות כל-כך אובססיביים בנסיון לריב עליה, ולהחריב אותה כבר. כי יש לירושלים הסטוריה אדירה, וקדושה עמוקה – אבל משא האבנים הזה רק מכביד עליה לפעמים. יותר מהכל, ביקור בירושלים הוא מראה לנפש: הוא חושף לנו את הקיצוניות והרגשנות ששולטות בנו, ושאנחנו מנסים כל-כך להסתיר. כל אחד רוצה את ירושלים לעצמו ובדמותו, ולכן כנראה היא לעולם לא תהיה שלמה ורגועה.
בשבת חורפית כזאת בירושלים כל התסביכים הבינלאומיים האלה נראים רחוקים. אני זוכר את התחושה הזאת עוד מהימים התמימים ההם של תחילת הזוגיות: ההליכה דרך האוויר הצלול, שמות הרחובות המוזרים, והקושי למצוא בית-קפה פתוח. גם הנשים בירושלים נראות אחרת: הן תמיד הולכות מהר ולבושות בצניעות, למרות שיש לי הרגשה שחלקן עושות את זה לא מתוך אמונה דתית, אלא מתוך האמונה התמימה שככה יהיה להן פחות קר.
גם לי תמיד קר בירושלים, ובקור הזה באותה שבת רעדה לי המחשבה הפשוטה והחותכת: ירושלים כנראה שייכת רק לכל אלה שמתעקשים ומסוגלים להסתגל לאוויר הצלול מדי שלה ולמטען הכבד שהיא נושאת. זה בעצם תמיד היה הייחוד המתגונן והמגן של העיר הזאת. כל השאר, כמוני וכמו רובנו, מוזמנים רק לבקר.
בניגוד למה שכולם אומרים, מאוד קל למצוא בנהיגה בירושלים את הדרך הנכונה: ברגע שמבינים שהרחובות שלה בנויים לאורך הגאיות של הנחלים היורדים מההרים, רואים שכל רחוב ראשי מחליק בקלות אל הכביש המוביל לתל-אביב. וצריך להודות, גם מאות השלטים מאירי העיניים שמכוונים אל היציאה מן העיר עוזרים לזה.
כי בסופו של יום, הבריחה מירושלים היא כורח המציאות, בדיוק כמו העליה אליה. יש קדושה בירושלים, ויש לה חשיבות הסטורית ולאומית אמיתית. אבל גם למי שגר שם זה לפעמים קצת יותר מדי. גם הירושלמים הכי אדוקים רוצים לפעמים לחיות בעיר רגילה, ולא בעיר שהיא "סלב" בינלאומי. זאת אולי הסיבה שהמקום היחיד שבאמת קדוש לישראלים – נמל התעופה בן-גוריון – נמצא למעשה בין שני הקצוות. זה המקום שאליו אנחנו בורחים מכל קצוות הטירוף הקיומי שלנו, ממדינת תל אביב ומדינת ירושלים, אל מדינות אחרות, פחות קדושות, אבל יותר הגיוניות.
וכך גלשתי במורד הכביש המהיר לגוש-דן. השמש שקעה וצבעה את השמים בין העננים, ואלפי שנות מסורת יהודית פעמו בי: פשוט לא יכולתי להתחמק מהתחושה שהנסיעה הזאת החוצה מירושלים, בצאת השבת, היא תחליף מצויין לטקס הבדלה.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה